זה לא סתם שפעם בעשרים שנים ישראל זוכה באירוויזיון. זאת אומרת כן, ברור שהזכייה של נטע ברזילי היא הצטלבות קוסמית כמעט של שיר מעולה, מבצעת כריזמטית ותקופה בה ישראל היא לא המדינה הכי שנואה באירופה (תודה, רוסיה!), אבל יש כאן משהו מעבר. היסוד המתמטי המספק הזה - זכייה כל עשרים שנה, כמו שעון - מעידה בעיקר על מצבה של ישראל, ועל היכולה שלה להשיל את העור התרבותי הישן שלה כמו נחש, ולקרום עור חדש ומבריק.

זה מתחיל בחילוף הטאלנטים. הזכיות של ישראל באירוויזיונים בסוף שנות ה-70 נעשו בחסות היוצרים הכי מובהקים, מדויקים ומצליחים באותה התקופה: נורית הירש ואהוד מנור שכתבו את "אבניבי", ושמרית אור וקובי אושרת שהביאו לעולם את "הללויה". אין יותר סבנטיז מזה, ואין מבינים טובים מהרביעייה הזו של הלך הרוח בישראל באותה התקופה. הם כתבו והלחינו פופ יעיל ושרירי – שלוש דקות של אהבת עולם תמימה ואופטימית, שתיווכה לעולם את המסר הפוליטי שישראל רצתה להעביר באותה התקופה: סיימנו עם המלחמות, אנחנו מדינה שוחרת שלום עכשיו. תשאלו את מצרים. בהתאם, דורון מדלי וסתיו בגר הם נביאי האמת של האמירה הישראלית ב-2018: אנחנו יודעים שאנחנו בעייתיים, אבל בחייאת, כמה כיף אצלנו.

עשרים שנה לאחר מכן, ודנה אינטרנשיונל מנצחת בברמינגהם עם השיר "דיווה", למילותיו של יואב גינאי וללחן של צביקה פיק. הכיוון הפעם הפוך לגמרי מערמת החציר המוזיקלית שהיא "הללויה" או "אבניבי". "דיווה" הוא שיר על מיתולוגיה זרה, על קלאבים, על חו"ל, על קרקס. וזה היה בדיוק הרגע לבעוט את סנדלי השורש ולהתנער מהפסנתר של שרה'לה שרון. מי שרצה לנצח ב-1998 היה צריך לעשות את זה עם מסר חדש: העתיד כבר כאן, ואנחנו חלק ממנו. הביט של "דיווה", הקליפ שליווה את השיר וברור שגם ההופעה של אינטרנשיונל עצמה - כל אלה תרמו ליצירת המצג המעודכן של ישראל. לא רק חלום מדברי שקם והיה, אלא אימפריה טכנולוגית, היסטריה בטחונית ושיר אהבה לקונספט של הכפר הגלובלי. "הנה", אמרנו לאירופה, "יש לנו שפה משותפת, רק תראו כמה מילים מהשיר אתם מבינים. אולי בכלל כל הזמן הזה הבנתם עברית ולא שמתם לב?".

המשא ומתן הזה עם מוזיקת הפופ מתבטא גם באופן בו נציגי האירוויזיון הישראליים נבחרים. בשנות השבעים זה קרה בפסטיבל הזמר והפזמון, שזה פחות או יותר אספת קיבוץ רק עם הרבה יותר מדי כוח. ב-1998 היתה זו ועדה מקצועית של יודעי דבר שהחליטה לשלוח את "דיווה" לאירוויזיון, כלומר אנשים שעבודתם היא, בין השאר, להבין את הטעם העולמי, לתרגם אותו לעברית ואז לעשות אותו הדבר מהסוף להתחלה.

העובדה שנזקקנו בשעתו לוועדה מקצועית שתפתח את הצוהר ותביט החוצה מהצוללת התרבותית שהיא ישראל, מעידה על יחסי הקח ותן המורכבים שישראל מנהלת עם הפופ העולמי. מה שמצליח בשוק המקומי לא תמיד משקף את מה שקורה בעולם, וכל ניסיון לתרגם אחד לאחד את הטרנדים המצליחים מארצות הברית או מאירופה נדון לכישלון כמעט מיידי. אנחנו יכולים לשתות את הקוקה קולה ולאכול את המקדונלד'ס כמו בכל העולם, אבל לא בדיוק. אנחנו צריכים סקר שוק, אנחנו צריכים קבוצת מיקוד שתתאים את המוצר הבינלאומי לחיך המסוים שלנו. וב-2018, הסינון הזה קורה בריאליטי, כפי שמוכיחה הזכייה של ברזילי ב"הכוכב הבא". כמו בפסטיבל הזמר והפזמון, היא הגיעה מגובה באהבת הקהל, וכמו בשיפוט של ועדה מקצועית, היא הגיעה כשמאחוריה קאדר של מוזיקאים ומפיקים שהיו מוכנים לחתום בשמם על ההצלחה שלה. זה שילוב של שתי שיטות הפעולה שנקטנו בהן עד כה, רק שבמקרה זה שודר בטלוויזיה.

תהליכי ההתאמה האלה לוקחים זמן. הרבה זמן. לא פעם, עד שישראל מצליחה ליצור גרסה משלה לטרנד עולמי, הטרנד כבר מספיק לגווע ולהפסיק לעניין בחו"ל. עיין ערך: היפ-הופ, סנאפצ'ט, דמוקרטיה. אבל זה המחיר שמשלמים על מוצר קאסטם-מייד: לפעמים הוא מתעכב במכס. ורק כשההתאמה הזו לטעם הישראלי מסתנכרנת עם האווירה באירופה אפשר ליצור קסם אירוויזיוני. הביצוע של נטע ברזילי התבלט כי היתה בו סינרגיה בין פופ עולמי ו - תסלחו לי הביטוי הסבתאי - טאץ' הפורח הקסום של ישראל. זו גם אחת הסיבות לניצחון של ברזילי על המתחרה הגדולה מקפריסין, אלני פוריירה. פוריירה העמידה שואו מעולה אבל האצבע שלו לא היתה על הדופק. זה שיר שהיה יכול לזכות גם באירוויזיון 2005 כי היו בו כל הרכיבים הנכונים - לחן סוחף, כוראוגרפיה מושלמת ומבצעת שיכולה להמיר נטיות מיניות בקרב נשים וגברים גם יחד - אבל זה כל מה שהיה בו. רכיבים נכונים. ציון 95 של תלמידה חכמה ומשקיענית, אבל לא 100. לא עילוי, לא אקסטרה.

וישנו גם הרכיב הרגשי. מעל לכל היסודות הטכניים, מעבר לשיוף המקצועי ולמומנטום הפוליטי, נטע היתה חייבת כמעט לנצח בשם דור הוואי. שזה מעניין, כי אפשר להתווכח על השיוך שלה לאוכלוסיה הזו, אבל גם אם היא עצמה לא בת הדור הזה, היא היתה התקווה האחרונה שלו. שלנו. כל דור מודד את עצמו בעזרת ציוני דרך. בעזרת רגעים מובחנים שאפשר לתבוע עליהם בעלות ולומר שהם-הם ההישגים של בני אותו הדור. דור האיקס הפיל את חומת ברלין והמציא האינטרנט, ואפשר רק לחלום ולחשוש ממה שדור הזה עוד יעשה, אבל כבן לדור הוואי בישראל אני יכול לומר בפה מלא שפישלנו. יכולנו יותר. יכולנו ליצור יותר להיטים, להפיל יותר ממשלים, לחשוב פחות על מה שאומרים עלינו. הזכייה של ישראל באירוויזיון היא שירת הברבור שלנו. הלוויה הוויקינגית שלנו. האור בקצה המנהרה שמודיע שזהו, תיכף אין אותנו יותר כמכתיבי טרנדים. היינו חייבים לזכות אחרת לא היינו ראויים להיקרא דור.

A post shared by Rhi Rhi (@ig_rhirhi) on

A post shared by Dmitri Aizine (@dmitri_aizine) on

אני מסתכל על התמונות של בני גילי קופצים לבריכה בכיכר רבין וחושב שאין יפות ונכונות מהן. הם קפצו אליה כי ההורים התרבותיים שלהם, נותני הטעם הקודמים, עשו זאת לפני עשרים שנה אחרי הזכייה של דנה אינטרנשיונל. המסורת מכתיבה: בכל דור ודור חייב אדם לקפוץ לבריכה בכיכר רבין אחרת לא ידע ולא יוודע. אחרת ישכח. אחרת כאילו לא התקיים ולא תרם דבר לעולם מלבד המונח הטעון והמיושן "היפסטר". בכל זכייה באירוויזיון ישראל מצליחה להגיע לאיזה קליימקס שאוצר בתוכו את המטען התרבותי המדויק של אותו הרגע, ואחר כך משמיד את עצמו ומתפרק. קורס מרוב מתח וציפייה ואושר. מוצאי שבת היו הרגע הזה עבור בני ה-23 עד 43 בארץ. עשינו את שלנו, תודה לאל, ועכשיו אפשר להמשיך הלאה. עכשיו דממה. עכשיו שקט וגישוש, ניסוי וטעיה ובניה מחדש שתיקח, כנראה, עוד עשרים שנה.