תגלית מדהימה: מרב מיכאלי לובשת לבן לעתים קרובות יותר ממה שמקובל לחשוב. כן, סביר יותר שתתפסו אותה לבושה בצווארון חצי הגולף השחור שהפך לסימן ההיכר שלה, אבל זה בהחלט לא בלעדי. היא מתנסה בלבן, בקרם, באפור בהיר. באינסטגרם שלה יש גם תמונה בג'ינס שבכלל העיפה לי את המוח.
אני חושב הרבה לאחרונה על מרב מיכאלי. לא בקטע פוליטי, חלילה, יש לי תודעה אזרחית של חדר ריק שכיבו בו את כל האורות, אבל ברמה התדמיתית. ולא נראה לי שטורגטתי בצורה יוצאת דופן על ידי הבוטים הפרסומיים של מיכאלי בזמן האחרון. אינסטגרם ממקד את מאמציו בניסיון למכור לי הלבנת שיניים וארונות הזזה. קרב אבוד, מה שנקרא, השיניים האלה שחורות מלידה. אבל אגב שחורות, משהו בפוסטים של מיכאלי שכן עלו לי בפיד, ואיזו נימה חדשה שהתגנבה לדיווחים עליה ולפעולותיה הציבוריות בזמן האחרון - אלה משכו את תשומת ליבי. מרב מיכאלי נהייתה פרש, חבר'ה. משהו בה - ושוב, נשבע שאין פה הזדהות פוליטית מובהקת, אפילו לא סלידה - נעשה מגניב. בשקט-בשקט, מיכאלי הפכה לסלבריטאית שכיף לעקוב אחריה.
מה ההבדל בין פוליטיקה וסלבריטאות? תענו לי ברצינות אבל אל תענו לי בכלל כי אין, ומעולם לא היה הבדל. שני תחומי העיסוק מצטמצמים בסופו של דבר לתמרון קהלים וניהול תדמית ציבורית. לכן אין איזו הפתעה אמיתית שנוכחות הסושיאל של מרב מיכאלי לא שונה בהרבה מזו של, נגיד, קסניה טרנטול. ובמונחים שאנחנו דנים בהם, שלא לומר במונחים החשובים באמת (וגם אם לא חשובים באמת, אלה באופן חד-משמעי מונחים שמיכאלי מודעת אליהם ומשחקת בהם), אין הבדל גדול בין השתיים. מיכאלי מכירה בכך, גם אם לא ברמה המודעת. ואם לא מכירה, משהו בחוקי המשחק התקשורתיים האלה, ובזליגה שפוליטיקאים עשו בעשור האחרון לרשתות החברתיות, נהיר לה מלפוליטיקאים אחרים. כן, גם בני גילה.
לא סתם השוויתי בין מיכאלי וטרנטול, כי מעקב קצר אחרי מיכאלי ברשתות החברתיות חושף את מה שנטפליקס היו מכנים סטרונג פימייל קרקטר, כלומר אישה שמסוגלת לעשות יותר מדבר אחד. שיש לה תחביבים ורעיונות, אירועים ללכת אליהם ואנשים להצטלם איתם. מיכאלי של הסושיאל היא דמות עגולה: היא מצלמת כתבות נחמדות מהעיתון כי הן עוסקות בנושאים שקרובים לליבה, וגם עושה סלפי עם המנחים שבתוכניותיהם היא מתארחת. היא מצלמת את חופשותיה ואת גיחותיה למסעדות, ומפרגנת להישגים בינלאומיים של נציגים ישראליים. למען השם, יש לה אוסף היילייטס שמוקדש לסרטוני מיני-מי, עם אימוג'י תלת מימדי שמדבר על תקנות למניעת העלאת מס. אלוהים, מי את - אנגלה מרקל או עדן פינס? מיכאלי לא משתמשת ברשתות החברתיות רק כדי לקדם את האג'נדה שלה, היא באמת, כפי שאומרים במשרדי הפרסום, מנהלת שיחה עם עוקביה. זה לא מונולוג, אלא דיאלוג; היא באמת רוצה שיהיה לה ולנו כיף באינטרנט, והיא רוצה להתלהב מאותם הדברים הטיפשיים שמלהיבים אותנו. וכמו שהאינסטגרמר הממוצע משתמש בבמה הזו כדי לקדם את עצמו, על מעלותיו וחסרונותיו, היא משתמשת בה כדי לקדם את המוצר הפוליטי-תרבותי-אישי הזה שנקרא מרב מיכאלי.
וזה די חסר תקדים. חשבו על יאיר לפיד, ששייך פחות או יותר לשנתון הפוליטי של מיכאלי (שניהם מכהנים מאז הכנסת ה-19). שניהם אנשי תקשורת עם פיק בניינטיז, שניהם הבריקו בתוכניות ששודרו בשישי בערב, שניהם נודעים במלבושיהם השחורים, ושניהם, לכאורה, צעירים ומגניבים. מבינים את המחשבים האלה של הדור הצעיר ואת הפייסבוק שלהם. אבל בעוד לפיד שם את הז'יטונים שלו על ממלכתיות קפוצה, בינונית וצמאה לאהבה, נראה שמיכאלי רוצה יותר לעניין. לפיד הוא הקמפיין הממומן, מיכאלי היא התוכן הוויראלי. לפיד הוא הנחישות, מיכאלי היא הרגישות - ולא משום שהיא אישה, אלא משום שהיא רגישה יותר לתוכן. נפתלי בנט עושה פעולה דומה, במובן מסוים, בציוציו המשפחתיים, האינטימיים. סתיו שפיר היא נציגת השמאל המבאסת עם הפוסטים הדידקטיים שלה והסרטונים מהכנסת. מיכאלי עצמה, אגב, מנהלת חשבון טוויטר די אפרורי (סליחה). כנראה שאת שמחת החיים היא שומרת למדיום הוויזואלי יותר.
ימין ושמאל גם יחד חוטאים בחטא השיעמום, וימין ושמאל גם יחד מנסים לפצח איזו שיטה חדשה ומעניינת יותר לשדך בין חייהם האישיים למשנתם הפוליטית. רוב הפוליטיקאים מרימים ידיים ומתמסרים לזעקה אחת, לצורה אחת ועקבית של העברת מסרים (ביבי: התעלמות, מירי רגב: צעקות, אבי גבאי: טיולי שטח, תמר זנדברג: ממים). והכוונה היא אחת: הפוליטיקה היא המסר, סבבה, אבל המדיום הוא מה שקובע. הוא עבודת השטח האמיתית. יאיר לפיד שם אלף זין על הפיכת עמוד הפייסבוק שלו למעניין, הוא לא חושב כמו משרד פרסום. מיכאלי, לעומת זאת, היא מפרסמת ממולחת. היא תגניב את האג'נדה שלה כמו שלירון ויצמן תגניב את חטיף האנרגיה שהיא מוכרת וחושבת שלא נשים אליו לב.
ומה אגיד? מכל רשימת הפוליטיקאים הנ"ל, רק מרב מיכאלי הגיעה ליום ההולדת של עינת ארליך. אירוע שאסף אליו, באמת, אסופה מרהיבה של מפורסמים: רתם רבי וליהיא גרינר; דורון מדלי ואיגי וקסמן; ליאור מילר וישראל קטורזה. ברור שמיכאלי הגיעה וברור שהיא לבשה בלייזר גברי שחור בדוגמת פסים מעודנת. ואני אומר "ברור" משום שהכי לא ברור בעולם. זה כאילו לא מכובד להגיע ליום הולדת של סלבריטאית, בטח לא על רקע תקופה פוליטית מתוחה כל כך, אבל זה הדבר הכי מרב מיכאלי-י בעולם. זו ההבנה שהגבוה והנמוך, הקריטי והפּריטי, חיים בכפיפה אחת. האינסטגרם שלה חוגג את זה, את המישמש שבין סלפי'ז מול מראות בשירותי הכנסת לתיעודים מהצבעות על חוקים חשובים ומסות טקסטואליות ארוכות שמפוזרות על פני עשרות סטוריז. זה פאן. ברור שיותר מעניין אותי לעבור לה על הפיד, למצוא את כל התמונות בהן היא לובשת לבן ולהבין אם יש ביניהן גורם מקשר, אבל עד ש-mako יסכימו לשלם לי על שעות העבודה האלה, למה שלא אקבל גם איזה מסר חברתי על הדרך? מכל פורחיי השכלתי, שיהיה לי לבריאות.