בזמן שרובנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו בערב יום השואה, אם ואיך לציין את היום בצורה שלא תרגיש מלאכותית, יש קהילה הולכת וגדלה שמצאה דרך חדשה להמשיך את הזיכרון. הערב תהיה השנה השביעית שיוזמת זיכרון בסלון תפעל ברחבי הארץ והעולם. מה שהתחיל כמפגש קטן בביתה של עדי אלטשולר, הפך למסורת חדשה בשביל מאות אלפים, כאשר ב -2017 השתתפו כ- 750 אלף מארחים ומתארחים בערבי "זיכרון בסלון" ברחבי העולם.
המבנה הבסיסי של מפגש "זיכרון בסלון" כולל שלושה חלקים: הערב נפתח בעדות, לעיתים של ניצול שואה או בן הדור השני ולעתים עדות כתובה או מצולמת. משם הערב ממשיך לחלק שיתופי בו האורחים מוזמנים לנגן, לשיר, לשתף בסיפור אישי, או כל פעילות אחרת שתאפשר ביטוי אישי יצירתי. החלק השלישי הוא שיח פתוח בין יושבי הסלון על חשיבות זיכרון השואה בהווה ובחברה שלנו.
השנה, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יערכו ערבי "זיכרון בסלון" במועדונים חברתיים והוסטלים של פגועי נפש, פנימיות, בתי כלא, קהילות של מבקשי מקלט, מעונות ומסגרות של נוער במצבי סיכון, אנשים עם צרכים מיוחדים, דיירי רחוב, מרכזים לטיפול בהתמכרויות ועוד רבים. אמש אירחו נשיא המדינה ראובן ריבלין ורעייתו נחמה ריבלין מפגש של "זיכרון בסלון", זו השנה השלישית. בערב דיבר פרופסור נח שטרן, והשתתף גם הזמר שמעון בוסקילה ששר שניים משיריו, "תזרח" ו"יא מאמא".
בשיחה עם mako תרבות, עדי אלטשולר סיפרה איך התחילה היוזמה: "זיכרון בסלון התחיל לפני שבע שנים. שנה לפני, הגיע ערב יום השואה והרגשתי שהוא די חולף לידי, שאני לא כל כך מוצאת מה לעשות, באופן אישי לי קשה לראות טלוויזיה ביום השואה. אני ממש כמעט שכחתי שזה ערב יום השואה, ואז נסעתי באוטו והיה הרבה שירים ברדיו, של פוליקר וזה, והבנתי שזה ערב יום השואה. ואז חשבתי, איך יכול להיות שכמעט שכחתי, ומה יהיה עוד עשר או עשרים שנה".
"אין לי קשר משפחתי או משהו כזה, והלכתי לטקס של עיריית תל אביב עם אמא שלי, וראיתי שאני בערך היחידה בקהל מתחת לגיל שישים. ההבנה הזאת, שכמעט שכחתי שזה ערב יום השואה, שאני היחידה בקהל מתחת לגיל שישים. הטקס נפתח בהדלקת משואות של ניצולי שואה, וההבנה שאנחנו הדור האחרון שנזכה להכיר אותם אישית. ישבתי בטקס והרגשתי שזה פחות נוגע בי כבר, וחיפשתי משהו אחר, דרך אחרת להתעסק עם הנושא הזה בצורה יותר אישית, יותר אינטימית, יותר נגישה, שאני אוכל להכיל אותה".
"שנה לאחר מכן, לפני שבע שנים, בניתי ערב, האמת שבשבילי, בשביל להתחבר. לא כי צריך, לא כי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, כי יש משהו בזיכרון הזה שהוא רלוונטי להיום. הזמנתי הביתה עשרה חברים לערב שקראתי לו זיכרון בסלון, והגיעו הביתה איזה ארבעים איש, השכן והשכנה וההוא שהביא... ואיכשהו הצטופפנו ארבעים אנשים".
"הזמנתי אלי הביתה ניצולת שואה, את חנה גפרית, היא גם אמרה לי שאין לה כל כך מה לעשות בערב הזה. זה היה החלק הראשון של הערב, ובאמת בשניה נהיינו אחד בסלון של הבית וככה היה משהו באינטימיות שהיה... היא סיפרה, ותוך כדי הרגשת איך הסיפור שלה נכנס ללב כל כך חזק, וילך איתך לתמיד".
"אחרי העדות, חנה הלכה ואנחנו המשכנו, לחלק השיתופי, שמי שרצה שר, ניגן, הקריא. החלק השלישי והאחרון, שהיה מאוד משמעותי, היה שיחה, דיון פתוח, שבעצם היה מותר להגיד הכל בסלון של הבית. אנשים דיברו, בעיקר על היום, מה המשמעות היום וכל מיני דברים כאלה, למה צריך לזכור, איפה זה יהיה עוד עשר שנים. מה האחריות שלנו, מה הזכויות שלנו, מה החובות שלנו. באמת כל מי שרצה שיתף."
"הערב הסתיים והרגשנו שזה היה אחד הערבים הכי משמעותיים ומרגשים ומעוררי השראה ומחשבה שחווינו. אז הרגשתי שאולי צריך לעצב מחדש את יום השואה, ממש לעצב פה משהו אחר, שיתקיים גם עוד עשר או עשרים שנה. כי באמת הגיל יורד, אז הזיקה נחלשת...".
תוך שנים אחדות, היוזמה הקטנה הפכה למסורת חדשה בשביל מאות אלפי יהודים: "זה צמח וצמח, שנה אחרי כבר היו איזה מאה אנשים שפתחו את סלון הבית. ושנה שעברה היו מעל לחצי מיליון, והשנה אנחנו עם 750 אלף מארחים ומתארחים. בכל הארץ ובעולם, משנחאי ותאילנד, בתי חב"ד, ישראלים, קהילות יהודיות. בישראל מבתי כלא, לבתי תמחוי וסלונים 'רגילים'. לא בכל הסלונים יתארחו ניצולי שואה, אבל אני חושבת שגם אם אין ניצולי שואה, חשוב מאוד מאוד לקיים ערב כזה, כי אסור לתלות את זיכרון השואה בניצולי השואה, אחרת מה יהיה ביום שהם לא יהיו כאן".
"בהרבה מאוד סלונים יש דור שני, שמספרים את הסיפור של המשפחה שלהם, כמו 'והגדת לבנך'. יש עדויות מוקלטות, יש באתר שלנו מערך שלם לקיום ערב בלי נוכחות של עד. מצד שני, כל עוד ניצולי השואה עוד פה, כל עד שרוצה לבוא ולספר ולשתף, הוא יתארח בסלון. מבחינתנו החשיבות זה לא רק העבר והעדויות, זה גם השיח עכשיו. מרגש אותי לחשוב שלמעלה מחצי מיליון אנשים ישבו הערב קהילות קהילות וידברו ויקשיבו. אתמול היה זיכרון בסלון במעון של נשים מוכות, יש בתי תמחוי שעושים זיכרון בסלון, הוסטלים של 'אנוש', יש 17 סלונים של בני העדה הדרוזית בפקיעין, יש הרבה דברים מיוחדים. יש משהו בדבר הזה שמאפשר להרבה מאוד סוגים של קהלים להתחבר, כי הם מייצרים את החוויה, הם לא פאסיביים. אתמול אח שלי, שעושה רילוקיישן לניו ג'רזי. לפני יומיים הוא קיבל מהשכנים בניו ג'רזי הזמנה לשני סלונים ליד הבית שלו, ממש במקרה. וזה מטורף, זה כאילו... יש רגעים מרגשים כאלה".
היא מספרת על מפגש שהותיר בה חותם מיוחד, שיחה עם שורדת זנות באחד הערבים לפני כמה שנים: "'סלעית', שזה הוסטל לתמיכה בנשים במעגל הזנות, שעושים כל שנה זיכרון בסלון. הייתי איתם לפני חמש שנים והייתה לי שיחה עם שורדת זנות, והיא דיברה על זה שבתחילת הדרך היא הרגישה שהיא לא תוכל להשתתף, כי היא הרגישה שהיא חווה שואה כרגע, ומה היא צריכה עכשיו בכלל להתעסק בזה. ודווקא העיסוק הזה והזיכרון בסלון, גרם לה להיזכר שוב ברוח האדם ובכוח האדם, בבחירה בחיים, שהיא שאבה הרבה מאוד השראה מהשיחה עם אשת העדות שהייתה איתם אז. זאת שיחה שמאוד ריגשה אותי".