כלת פרס ישראל לאומנות הבמה וכלת התיאטרון הישראלי, מרים זוהר, חגגה לפני חודשיים את יום הולדתה ה-91 כשהיא ממשיכה להיות שחקנית פעילה שמופיעה כמעט כל ערב כמו שחקנית בתחילת דרכה. בשיחה אצל "גלית ואילנית" סיפרה זוהר, שהיא גם ניצולת שואה, על הקושי להיזכר בימים במחנות, איך התגלגלה במקרה למשחק ועל הקושי שהיה לה בזמן תקופת הקורונה, כשהתיאטרון היה סגור.

"ההצגה חייבת להמשך, אין דבר כזה לא להגיע להצגה אלא אם כן אתה מת. כשהקורונה התחילה זה היה מאוד קשה. הפרופסור הזה ישב במסך וראינו רק טלוויזיה, לא היה משהו אחר וראינו מה שקורה באיטליה שזורקים מתים לרחובות. זה היה כל כך קשה, אני ירדתי במשקל חמישה קילו, לא אכלתי, לא שתיתי עד שליה (קניג) ואני לקחנו את עצמנו בידיים. נסעתי אליה כל יום והתחלנו לעבוד, לא חשוב על מה, העיקר לעבוד".

היה לכן פחד שהתאטרון לא יחזור?
"לא דיברו על זה בכלל. היו שחקנים שנסעו לאנשים פרטיים ואני לא מהשחקניות האלה, בשבילי זה היה פשוט אסון. שנה שלמה לא שמענו שקיים סיכוי שנחזור, פחדנו שזה נגמר".

בוא נחזור להתחלה, איך הגעת להיות שחקנית?
"קרה אצלי משהו מבפנים. בגיל תשע הייתי במחנות, לא ראיתי שחקנים ולא ידעתי מה זה. לקחו אותנו ואיבדתי את אבא שלי שלא חזר. החיים היו כל כך מוזרים אז, מי חשב להיות בכלל שחקנית".

ואז רק חשבת מאיפה יגיע פרוסת הלחם.
"גם היום אני חושבת כל הזמן על אלה שאין להם את פרוסת הלחם. האמירה שלי היא 'מי שלא היה רעב בחיים שלו, לא יכול להבין את הרעב', ואני הייתי רעבה. כשהגענו לקפריסין התחלתי עם כלום ובאו לראות אותי עם הכלום הזה והחליטו שאני מוכשרת, אני לא יודעת מאיפה. אף אחד במשפחה לא שחקן, וזה נתן לי את הרצון לחיות".

"כשהגעתי לארץ לא ידעתי מה זה תאטרון, הגעתי אחר כך ל'הבימה' שזה מקום כל כך רציני עם שחקנים רציניים ואני לא יודעת את השפה, הייתי בת 20 בערך. מאוד העריכו אותי שם, דיברו איתי באיידיש ולא עברית ואני התביישתי שאני לא יודעת את השפה. הייתי לוחמת, אני לא יודעת מאיפה לקחתי את זה, לא ידעתי אז איך בונים תפקיד כשחקנית, זה דבר קשה מאוד. כששואלים אם למדתי משחק, אני אומרת שיש לי אוניברסיטה של החיים".

בחרת לא לדבר על השואה עם הילדים. זה היה בשביל לשמור עליהם?
"פשוט שכחתי, לא דיברתי על זה הרבה זמן לא עם הילדים ולא עם בעלי, עד שיום אחד היינו בסרט שקראו לו 'בגלל המלחמה ההיא' ופתאום ראיתי את קרון המסע שדחפו אותנו פנימה. עד שראיתי את זה שם לא הייתי מסוגלת לדבר על זה, ואז פרצתי בבכי והתחלתי קצת להיזכר"

עד היום קשה לך לחזור אחורה.
"דברים כאלה לא שוכחים אבל שכחתי. הדברים הם לא פשוטים, מה שאנחנו עברנו שם בייחוד כילדים. פעם קראתי מאמר של מישהו שכתב על איפה שהייתי ופתאום נזכרתי בהמון דברים שאני לא חשבתי עליהם, הדחקתי את זה לא במודע".

ואיך התחושות כשחקנית עם השנים שעברו?
"כשאני על הבמה אני נהנית מזה, אבל עד היום יש קצת מחשבות שמה אני פגעתי בילדים שלי, שלא תמיד יכולתי להשכיב אותם ולא תמיד יכולתי להיות איתם בערב. מצד שני מכיוון שהיה לי בעל מפרנס, אז הייתי יכולה לקחת חופשים עם הילדים, לא היה אכפת לי לשחק פחות. כשהם נולדו נתתי להם כמה שיכולתי בזמן הפנוי שלי, בלילות הייתי טסה הביתה ועומדת ומבשלת להם".

כמה זמן עבר מאז שבעלך ז"ל נפטר?
"32 שנים היינו נשואים והוא נפטר צעיר לדעבוני, אני כבר 30 שנים אלמנה. מאז לא חיפשתי אף אחד ואף אחד לא חיפש אותי. גם לא הייתי מכניסה אף אחד הביתה, הבעל היה פעם בחיים. אבל יש לי שתי בנות מקסימות וחתנים מקסימים וארבעה נכדים ואני מחכה להיות סבתא רבא".

ועכשיו את לוקחת תפקיד במחזה "אדיפוס", ספרי על התפקיד.
"במחזה אני האמא שבאה לספר לאדיפוס מי הוא, זה לא נמצא במקור במחזה. זה מעניין שהאישה הזאת מספרת את הסיפור אחרי שנים שהוא כבר אבא לילדים גדולים, כמובן שהיחסים שלה עם הבן לא היו כל כך קרובים, ופתאום יש התפייסות בינינו ואני מספרת לו. משמה מגיעה הטרגדיה, זה מאוד מעניין".