בטח שמחתם לשמוע שבקרוב יתווסף לארמון בקינגהאם דייר נוסף עם תואר אצילות מופרך משל עצמו, שהיה יכול להפוך למלך הבא של אנגליה, אבל די ברור שהוא לא יקבל את ההזדמנות מכיוון שהמלכה אליזבת החליטה לחיות לנצח. לרגל המאורע ההיסטורי, ארזנו עבורכם את כל הסיבות שבגללן ההיריון של וויל וקייט מרגיש לנו כמו שני פסים כחולים אחרי שנים של ניסיונות עקרים. אם אין לכם כוח לקרוא, תמיד תוכלו להסתפק בתירוץ הרשמי: אנחנו פרובינציאלים עלובים.

כי זאת האגדה היחידה שנותרה לנו

אם עוזבים לרגע בצד את "עלילות מירי רגב בעיר הגדולה", כבר די הרבה זמן שסיפורי אגדות לא עושים לנו את זה. התבגרנו, למדנו יותר מדי, הפכנו ציניים והפסקנו להאמין בסנדלי זכוכית, נסיכות כלואות בצריח וצרפתיות עם צפרדעים. אבל איכשהו, בתוך כל המרמור הקיומי שלנו, אף פעם לא הצלחנו להישאר אדישים למשפחה שמתעקשת לחיות בלה לה לנד. בתוך הג'ונגל העירוני שהוא לונדון ממשיך ארמון בקינגהאם להיראות כמו האי ב"אבודים", מנותק מהזמן והמרחב, עם התכנסויות יומיות לכוס תה עם רקיקים ואירועים גרנדיוזיים חסרי כל פרופרציה. הם מתלבשים כמו במאה ה-18, מדברים בחיתוך של בעל מסבאה וחיים בתוך טלנובלה מופרכת לחלוטין, כזאת שפשוט אי אפשר להוריד ממנה את העיניים.

 כי זה מעגל החיים

לא משנה מה יספרו לכם, ישנם רק שלושה אירועים בחיינו שמצדיקים תשומת לב: יום ההולדת, החתונה והרגע שבו אנחנו מחתימים ציוד. כל מה שקורה באמצע הוא סיפור מסגרת די משמים, שנועד להביא אותנו מנקודה א' ל-ב'. הטריק הוא שגם בנקודות הקריטיות האלו חשוב להיוולד במקום הנכון. כי עם כל הכבוד לרגע שבו פרצתם בצרחות אימה מהרחם של אמא שלכם, זאטוטים עם טענה לכתר שווים קצת יותר פלאשים של מצלמות. בכלל, אם בלידות זה עוד נראה דומה למה שכולנו מכירים, ברגע שמגיעים ל"איי דו", חייבים להודות שהם לא ממש רואים אותנו ממטר. ומה עם החלק המורבידי בסיפור? גם את זה צריך לדעת לעשות ברוב רושם. תשאלו את אלטון ג'ון, הוא עדיין מקבל מזה תמלוגים.

כי בינינו? כולנו רוצים מלך

דמוקרטיה וחופש הביטוי זה נורא נחמד, אבל כמו שכל נתין של ולדימיר פוטין יספר לכם: גם נורא משעמם. האמת היא שבסתר ליבנו תמיד רצינו מישהו שידהר בראש המחנה, כזה שיעמוד מולנו בראש המחנה, יישא נאומים מלאי פאתוס, יערוף ראשים ויגדל כרס ליישון יין. מלכים הם סמל לעולם שבו היינו צריכים להישבע אמונים, להוכיח נאמנות, להקריב למען הזכות לקבל חסות. היום? רק בישראל ביתינו מאמינים בעקרונות נעלים כאלה. אז נכון שכבר יותר מ-60 שנה שהבריטים לא ירו קפצון, אבל כשהם שרים "אלוהים נצור את המלכה", בא לנו להתייפח חרישית לתוך מטפחת בד.

 

 כי אנחנו לא בריטים

יום אחד נאלץ להשלים עם הידיעה המכאיבה המקננת בנו – אנחנו לא בריטים. אנחנו גם לא נהיה בריטים. הכי גבוה שנגיע זה להיות בני הדודים המסריחולים שלהם מהלבנט בלי הנימוסים ועם בעיית ההזעה הקלה. אבל ברגעים הקטעים האלה, כשאלטון ג'ון שר על האינגלנד רוז, אי אפשר שלא להרגיש שגם לנו נקטף משהו מהחיים. יכול להיות שדיאנה באמת הייתה הנסיכה של כולנו, או שאולי פשוט מדובר בשאריות מהמנדט הבריטי וכמו כל קולוניה עלובה גם אנחנו עדיין רק רוצים להשתייך.

כי זה עוד פרק בריאליטי שכולנו צופים בו

מה ההבדל בין החתונה של וויל וקייט ובין החתונה של ליהיא גרינר? בואו לא ניכנס לזה. אבל מה שבטוח זה שמי שראה את הלוויה של הנסיכה דיאנה ואחרי זה גם את החתונה של וויל וקייט, חש סגירת מעגל. קצת כמו "המופע של טרומן", גם אנחנו עוקבים פה עשרות שנים אחרי אותם אנשים. טבעי שניקשר אליהם, שנכעס עליהם כשהם מעדיפים את קמילה הכונפה אבל נתרגל לזה בסוף, שנתרגש איתם כשהם מתחתנים ונציק כמו דודות מעפנות על הריון. עלילות בית המלוכה הבריטי הן תכנית הריאליטי הארוכה בהיסטוריה, וכל אירוע כזה הוא ערב גמר.

>> עשיתם לייק לעמוד הפייסבוק החדש שלנו? כמו אליזבת, גם הוא יהיה כאן לנצח