הסרט הדרום קוריאני "החלטה לעזוב", שעולה בסוף השבוע בישראל, התחרה בפסטיבל קאן האחרון - והוציא משם את פארק צ'אן-ווק עם פרס הבמאי הטוב ביותר. הוא סיים את הפסטיבל במקום הראשון והנחשק בטבלת המבקרים, ונכלל כמה חודשים לאחר מכן בחמישיית הסרטים הזרים הטובים ביותר של 2022 שבחר איגוד המבקרים האמריקאי. אך למרות התחזיות שיהיה מועמד מוביל בפרס הסרט הבינלאומי בטקס האוסקר, סרטו של פארק, מהבמאים המצליחים והפופולריים בדרום קוריאה ("שבעה צעדים", "סטוקר", "המשרתת"), לא העפיל לחמישייה הסופית.
אבל זה לא אומר שאין על מה לדבר, ובעיקר על מי: כוכב הסרט פארק האי-היל זוכה כאן לתהילה בינלאומית 20 שנה לאחר שכיכב בסרטו של במאי קוריאני מוכר אחר, "זכרונות מרצח" של בונג ג'ון הו (זוכה האוסקר על "פרזיטים"), שבו גילם רוצח נשים סדרתי. כעת הוא נמצא בצד השני של המתרס, ומגלם את הבלש האי-ג'ון שחוקר את תעלומת מותו של מטייל הרים מקומי ופוגש באלמנתו הסינית סונג סו-ריי (טאנג וויי) - שלמרבה הפתעתו אינה נראית כמו מישהי שמותו של בן זוגה משפיע עליה במיוחד. סונג הופכת לחשודה, אך במהרה הבלש מוצא את עצמו נשאב לקסמה ולמערבולת אובססיבית של רגשות וסכנות, הרבה מעבר למה שציפה.
"הבמאי אמר שלדעתו הסרט לא יכול להיות מסווג כחצי סיפור בלשים, חצי סיפור אהבה - כי הם שניהם משולבים זה בזה בכזו חוזקה", פארק מסביר בריאיון איתו. "דרך מערכת היחסים של הדמויות הראשיות מתפתחים חשד, סקרנות ופליאה אצל הצופים. אז אולי נכון להגיד שפארק צ'אן-ווק, הבמאי, הוא הז'אנר. זו עדות לכמה הסרט הזה יצירתי וייחודי".
מה התחושות שלך כלפי עונת הפרסים?
"אני חושב שעבורי העונה הזו היא בעיקר הזדמנות להבין איזה סרטים שובים את ליבם של קהלים בינלאומיים, ואילו דמויות וסיפורים מדברים לאנשים בימינו. אני גם יותר ממאושר להכיר את הקהל הישראלי דרך הסרט. אישית, השנה האחרונה עבורי כשחקן הייתה מדהימה, ובאמת קיבלנו אהבה מהקהל ומקהילת היוצרים ברחבי העולם".
במהלך הקריירה שלך עבדת כמעט בכל ז'אנר קולנועי אפשרי - מתח, אימה, דרמה רומנטית, קומדיה - אבל תמיד הענקת טייק ייחודי לעניין. איך אתה ניגש לתפקידים כל כך שונים?
"אני נוטה לבחור פרויקט יותר על בסיס המסר שהוא מנסה להעביר, ולא לפי הז'אנר שהוא פועל בו. כשאני מוצא סיפור שהוא מרתק ומציאותי בו זמנית, אני נפגש עם הבמאי ונכנס איתו לשיחה כוללת על הסרט ועל הדמויות בפרט. אז במובן מסוים, הז'אנר לא כזה קריטי כאן".
בתור קוריאני שעובד בצמוד לשחקנית סינית, אתה מרגיש שההבדלים ביניכם דווקא עזרו לכימיה?
"טאנג ווי היא שחקנית עם כישרון משחק פנומנלי ושליטה מדהימה בהרבה שפות. הסרט מתפתח כשהדמויות שלנו מתבגרות, ולומדות זו מזו באמצעות החוויה של התמודדות עם מחסומי השפה והתרבות. הרגשות של הדמויות נבנות דרך חילופי המבטים ביניהן והמתח העדין בחדר בסצנות החקירה. שפה גם משמשת להעברת רגשות בסרט באמצעות הודעות טקסט או אפליקציות לתרגום, ואלו רק כמה מהאלמנטים שיכולים לדבר לקהל עולמי, שככל הנראה התמודד בחייו עם מחסומים שכאלו. אני מניח שבמובן מסוים המשיכה של אנשים זה לזה, הסקרנות שהיא מעוררת והמטרה להיות בקשר מתגברים על כל מכשול תרבותי או שפתי".
"20 השנה האלו חלפו כל כך מהר", הוא מספר על התקופה שחלפה בין תפקיד הרוצח הסדרתי ב"זכרונות מרצח" לסיבוב הנוכחי כבלש. "רוב הזמן באמת הייתי מוכר בתור התפקיד שלי מהסרט ההוא, ואני חושב שעם 'החלטה לעזוב' הצלחתי סוף סוף לשנות את התדמית הציבורית הזו דרך דמות של בלש שלא בהכרח נראתה לפני כן בקולנוע הקוריאני. שני התפקידים האלו מזכירים לי כמה בר מזל הייתי לפגוש קהל חוצה תרבויות בזכות שני הבמאים המבריקים הללו ושתי הדמויות הכל כך שונות".
מה ההבדל בין עבודה עם פארק צ'אן-ווק לעבודה עם בונג ג'ון-הו?
"לשני הבמאים יש את היכולת יוצאת הדופן לחשוף צדדים נסתרים אצל שחקנים ולהביא אותם למסך הגדול. לפני שאנחנו בכלל מתחילים לעבוד, השחקנים והבמאי מפנים זמן להכיר אחד את השני. לרוב אנחנו יושבים על תה או אלכוהול, או ארוחות משותפות, ומתחילים לפתח את הדמויות והסרט יחד. התהליך הזה מאפשר להתמקד יותר בדמות כתוצאה מכך גם לשחק אותה באמינות גבוהה יותר. במובן הזה, זה באמת תהליך מופלא ומשמח בעבור שחקן ליצור דמות חדשה, וזו כנראה הסיבה שבגללה שחקנים וקולנוענים מרחבי העולם רוצים לעבוד עם שני הבמאים הגדולים האלו".
דניאל עמיר הוא כתב אתר Seret. לכתבות וסקירות נוספות