במהלך ההדחה-ללא-הדחה ששודרה שלשום ב"האח הגדול", פרצה הדיירת לירז אסייג בבכי של הקלה. לכאורה, היא התמודדה על מקומה בבית מול לירון "המכונה טילטיל" אורפלי, שועל ריאליטי ותיק ואהוב, גברה עליו, וזכתה להישאר בתוכנית. "את ניצחת את טילטיל, את מבינה את זה?", שאלו אותה אביבית בר זוהר ורועי קורנבלום, שלא חיכו לתגובתה וסיכמו: "וונדר וומן". כלומר, לירז היא וונדר וומן, היא אשת פלא חזקה ומיתית משום שהצליחה לגבור על טילטיל. אבל לא רק. וונדר וומן אינה מחמאה מקרית למתמודדת ריאליטי כמו אסייג, דוגמנית שביקשה להיפטר מהתוספת "פלאס סייז" והציגה את עצמה בסרטון תעודת הזהות בתוכנית כ"ברבי שמנה". כי ב-2018, "וונדר וומן" הוא מחמאה מכובסת נוספת לאישה שמנה.
הרי מי עוד זכתה השנה בתואר "וונדר וומן"? נכון מאוד, נטע ברזילי הודות לשיר "Toy". וונדר וומן, דונט יו אבר פורגט, וכו'. ועל אף ששתי הוונדר ווימן (וונדר וומניות? מה צורת הרבים של הכינוי הזה?) האלה שואבות השראה מדמות גיבורת על שקיימת כבר 70 שנים - שלא לומר גיבורת על שמגולמת בקולנוע על ידי גל גדות, אישה לא שמנה בעליל שאף זכתה לסקיני שיימינג באופן תדיר עוד לפני שהסרט עלה למסכים. משקלן של ברזילי ואסייג הוא טיקט מרכזי באיך שהן נתפסות בתרבות הפופולרית. ובניסוח פחות פלצני, אין שום קשר בין וונדר וומן לבין הנשים שהושוו אליה בחצי השנה האחרונה.
אבל מרגע ש"Toy" הפך ללהיט ענק, וכל מילותיו נקשרו בקשר בלתי ניתן לניתוק לנטע ברזילי, כל מי שהיא שמנה היא וונדר וומן, ובמקביל - כל מי שהיא וונדר וומן, היא שמנה. סליחה, לא, לא שמנה; פלאס סייז, אמיתית, בעלת קימורים, עסיסית, מלאה. באחת העונות של "הטופ מודל הבאה" השתמשו אפילו בתואר "ריל סייז" - גודל אמיתי - כדי להבהיר כמה דוגמניות שזוכות לתואר "פלאס סייז" הן בעצם הכי נורמליות ולא צריך להתרגש מהן. אתם יודעים, כמו כל שאר התכונות הרגילות שחייבים להמציא להן שם חדש כדי לא להעליב אף אחת. ובכלל, "ריל סייז" רק אומר שמי שנמצאת מתחת למשקל הזה או מעליו, איננה אישה אמיתית. אולי גם היא בכלל מיתוס ואגדה כמו וונדר וומן.
וכל זה כי אסור לנו לומר "שמנה". זו עדיין מילה שאין להשתמש בה לתיאור נשים בכל משקל שהוא. זו מילה מביכה ולא אובייקטיבית. תיאור שהוא עלבון בילט-אין, לא מילה אובייקטיבית כי אין אובייקטיביות בכל הנוגע למשקל. גם אם לירז חווה את עצמה כאישה שמנה שמרגישה נוח להגיד את המילה הזאת, וגם אם נטע ברזילי נפנפה את אילנה דיין שהביעה חשש שמא ברזילי תרזה אחרי הניצחון שלה באירוויזיון, כל התייחסות חיצונית לכך תיתפס כמעליבה. כלומר, רק לשמנה עצמה מותר לומר שהיא שמנה, וגם אם אמרה, חבריה ומכריה נדרשים להמשיך להשתמש באחת ממילות הקוד. הם צריכים לתת לזה ספין, לשווק את זה, את הגוף הבלתי מובן הזה (שהרי אם היה מובן, לא היה צריך להתנצל ככה בכל פעם שמתארים אותו), ולהסביר למה הוא בעצם מעצים וחיובי. וכאן נכנסת לתמונה וונדר וומן.
מיהי וונדר וומן בעצם? נסיכת האמזונות שעזבה את ביתה ויצאה לחפש הרפתקאות ולהציל את העולם המערבי מפני כליה. היא עצמה אישה חכמה וטובת לב, בעלת מוסר נעלה ופיזיולוגיה אלוהית שיכולה להביס גם את הגברים החזקים ביותר בלי למצמץ. והיא בעיקר לא קיימת. זאת אומרת, ברמה האמפירית היא לא קיימת, אין אותה. וונדר וומן היא מיתוס, היא מודל, היא דימוי.ובדיוק בגלל זה, היא האישה שיכולה לעשות הכל, אפילו לאזן בין שתי ההוויות הכאילו-סותרות האלה: להיות אישה שמנה ולהיות אישה מושכת. להיות שמנה ולהיות כריזמטית, מעניינת, סוחפת ומוכשרת. עזבו אתכם, למה ללכת רחוק: להיות אישה שמנה ולהיות בכלל עוד משהו. שיהיה לך עוד מאפיין אישיותי זכיר. כי מי שתוכתר לשמנה לנצח תהיה בעיקר זה, זה מה שיזכרו ממנה. זה אחד הנושאים שעולים שוב ושוב לדיון אצל לירז ב"אח", וזה אחד הנושאים שניסינו מאוד בכוח לא להעיר עליהם במסע הניצחון של נטע ברזילי באירוויזיון. יכולנו להגיד שברזילי אמיצה, שהיא קולם של המודרים, אבל לא הרגשנו מאוד בנוח להגיד שבסלון הדחויים האלה יושבים לא רק אמנים, להט"בים ופריקים, אלא גם שמנים. קראנו לנטע "דיווה", אמרנו שהיא "גדולה מהחיים", אבל לא היה נעים להכניס את המשקל שלה לדיון. גם משום שזה באמת לא צריך להיות אישיו, אבל מעל לכל, כי אם כבר היינו נכנסים לזה, לא היינו מצליחים לצאת מזה. היינו חורצים את גורלה, ובתרבות שלנו אין הרבה גורלות גרועים יותר מלהיות אישה שמנה.
אז אנחנו לא אומרים "שמנה", אלא עוטפים את לירז ונטע בפרגונים. אומרים שהן בריאות או בעלות נוכחות. שאי אפשר להתעלם מהן. אנחנו יכולים אפילו לחפצן אותן ולהגיד על כל אחת מהן שהיא "הורסת", "פצצה" או "מושכת", אבל המשפטים האלה תמיד נותרים תלויים עם איזו תוספת שאותה אנחנו אומרים בלב, עם איזה זנב רפאים שקמל והתכווץ אל תוך המשפט - "יחסית לשמנה".
ובמובן מסוים, יש מה לשמוח על כניסתו של "וונדר וומן" ללקסיקון המחמאות העקומות שמותר לחלוק לנשים שמנות. גם כי כבר באמת אי אפשר לשמוע יותר את המילה "עסיסית" בלי להתחלחל, וגם כי את "וונדר וומן", המונח, קיבלנו מנטע ברזילי. יש בזה איזה ריקליימינג נחמד, איזו בעלות מרעננת על דימוי גיבורת העל. "הנה, תראי, גם את יכולה, לא רק גל גדות". אבל הצד השני של המשוואה הזאת פשוט, קהה ועגום הרבה יותר. "גם את יכולה" כי על פניו, לא היה אמור להיות לך סיכוי. על פניו לא היית אמורה להיות גיבורת על או אישה סקסית או דוגמנית או זמרת מוכשרת. עד עכשיו היית רק שמנה.