האם מצות באמת משמינות יותר מלחם? צפו (צילום: אור גלזר)
האם לא הגיע הזמן שנקבל התנצלות על הנעשה בכבישים? | צילום: אור גלזר
לקראת יום כיפור רבים עורכים חשבון נפש ומעלים בדעתם את כל הדברים עליהם כדאי שיבקשו סליחה. ומה לגבי הכיוון השני? לאילו סליחות אנחנו מצפים?

אמנם אנחנו, ציבור משתמשי הרכב בישראל, הורגלנו לקבל כל  מכה, מס והגבלה שמפילים עלינו בהכנעה אבל אולי, כשאנו נישאים על רוח השינוי שהעם מבקש, הגיע הזמן שמישהו יתחיל לתת את הדין במקום הנהג הישראלי, או לכל הפחות להתנצל על הרעות החולות של עולם הרכב המקומי.
אז מיהם הגורמים מהם אנו מצפים לבקשת סליחה? הרשימה לפניכם.

ממשלות ישראל לדורותיהן
מתישהו, ממש מזמן, כשהמדינה נלחמה על קיומה הביטחוני והכלכלי  בראשית דרכה, מישהו כאן החליט שכלי רכב או אופנוע אישיים הם פריבילגיה גדולה ומותרות שהאזרחים ממש לא חייבים, ומי שבכל זאת רוצה – שישלם.

מאז ובמשך שישה עשורים, למרות כל מיני שינויים ועדכונים מדי פעם, עדיין המיסוי על מכוניות ואופנועים בישראל הוא מהגבוהים בעולם. השילוב בין מס הקניה, המכס והמע"מ למעשה מכפיל את מחירי המכוניות בישראל אל מול מחירן במדינות מערביות כמו ארצות הברית.
העושק של הנהג הישראלי לא מסתיים כשהוא יוצא מסוכנות הרכב והוא למעשה ממשיך לתפקד כפרה חולבת כשעל כל צעד ושעל הוא משלם הרבה מאוד כסף למדינה.

העם זעק על מחירי הקוטג' שעלו בכמה שקלים אך בה בעת המשיך לשלם בהכנעה מיסוי מטורף על הדלק שמהווה יותר ממחצית ממחירו של כל ליטר דלק לצרכן.
כדאי שתשבו לפני שאתם קוראים את המשפט הבא. לידיעתכם, בשנת 2011 צפויות הכנסות המדינה ממיסוי הקשור לרכב (מכוניות חדשות, חלקי חילוף ודלק) להגיע ללא פחות מ-30 מיליארד שקלים (שלמי שקצת מתבלבל עם כל האפסים הללו נזכיר שמדובר ב-30 אלף פעמים מיליון שקלים).

 

מכוניות חדשות במגרש (צילום: נעם וינד)
המסוי מהווה מעל למחצית מהמחיר של כל מכונית חדשה או ליטר דלק שאנו רוכשים | צילום: נעם וינד

יבואני הרכב
אמנם המדינה היא האשמה העיקרית במחירי הרכב המטורפים בישראל, אבל גם יבואני הרכב חייבים לנו התנצלות. זכותם להרוויח כסף, אבל שוק הרכב הישראלי היום - שלא מעודד תחרות - מתפקד כגילדה וכמונופול של קבוצת בעלי הון ומונע על ידי הנחות מפליגות שניתנות לחברות הליסינג, אותן מסבסד הלקוח הפרטי המשלם מחיר מופרז על כל מכונית שהוא רוכש במיטב כספו.

שוק מכוניות המיני והסופר-מיני שרושם לאחרונה הצלחה מסחררת וכן מבצעי ההנחות הנקודתיים יכולים לתת לכם מושג על מה היו יכולים להיות מחירי המכוניות בישראל, גם עם המיסוי הנוכחי, אילו השוק היה מתפקד בצורה תחרותית.
עלות כלי הרכב שרוכש כל יבואן שונה ונובעת משערי מטבע, כמויות שהוא מזמין ויחסיו עם היצרן, אבל בהערכה גסה (גם עם המיסוי היום), במידה והיו רוצים בכך, יבואני הרכב היו יכולים להוזיל את מחירי המכוניות בכ-20 אחוזים ועדיין להרוויח לא רע בכלל.

סוכנות קיה  003 (צילום: נעם וינד)
האזרח הקטן מסבסד את חברות הליסינג | צילום: נעם וינד

כל האחראים לתשתית הכבישים
"מדינת ישראל היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים. תקציב הבטחון חייב להיות גדול". זה התירוץ שאנחנו מקבלים בכל פעם בה אנו מתלוננים על העומס בכבישים, התשתית שלא מתאימה להיקפי התנועה והכבישים המסוכנים והלא סלחניים שנמצאים בכל פינה.

אבל הגיע הזמן שכל אותם משרדי ממשלה שמשתמשים בשד הבטחוני יבינו שהעם בישראל כבר לא מקבל את הסיפור הזה, כי עם כל הצער על הרוגים בפיגוע, כמו הפיגוע בדרך לאילת, בכל שבוע נקטלים על הכבישים יותר אנשים ולא נראה שהמדינה עושה מאמץ של ממש כדי להעניק תנאי נסיעה שיוכלו לצמצם באופן משמעותי את הקטל בדרכים.
בגישה הפרובינציאלית שלנו אנחנו נוטים להתלהב מעת לעת מאיזה מחלף רב נתיבי חדש שמוקם אבל צריך לעשות קפיצה קטנה לאירופה כדי להבין עוד כמה ארוכה הדרך שלנו.

אנחנו באמת מדינה קטנה יחסית מה שמצמצם את המרחקים וגם את הצורך בכבישים בני מאות קילומטרים ולכן לציבור הנהגים שמעשיר מדי שנה את קופת המדינה בסכומים שבין 20 ל-30 מיליארד שקלים מגיעים כבישים ברמה אירופאית – אם לא יותר מכך.

התאונה הקשה בצומת שוקת, הלילה
למרות ההכנסות הגבוהות ממיסוי מכוניות ודלק רק חלק קטן מהסכום מושקע בשיפור תשתית הכבישים | צילום:

משטרת ישראל
אין ספק, בכבישים צריך כוח שיעשה סדר ואי אפשר לחיות באנרכיה בה כל אחד נוהג איך שהוא רוצה. עם זאת, משטרת התנועה, באופן עקבי, אוכפת בעיקר עבירות כמו מהירות מופרזת בכבישים בין עירוניים רחבים, שההשפעה שלהן על מספר תאונות הדרכים בישראל היא שולית.

יתרה מזאת, גם עבירות בעלות משקל השוטרים נוהגים לאכוף לרוב במקומות בהן הפרצה קוראת לגנב ולא במקומות המסוכנים באמת שמן הסתם פחות אנשים עוברים על החוק בהם אך כל עבירה שם היא לא פחות מסכנה לחיי אדם.

זה עוד הולך להיות  הרבה יותר גרוע כשבנובמבר יחלו לפעול בדרכים מצלמות המהירות החדשות. לפני שנה, לאחר סערה גדולה, שר התחבורה הבטיח שהמצלמות ימוקמו בכבישים מסוכנים. בינתיים נתקלנו בהן בשלבי הפיילוט בעיקר בקטעי כביש ישרים, דו מסלוליים ורחבים – ממש לא כבישים אדומים.

קראו לזה איך שתרצו, אבל מדובר בעוד מס חדש שהנהג הישראלי יצטרך לבלוע בעבור הזכות להשתמש בכלי תחבורה.

 

השוטרים פרוסים, אך גם זה לא עוזר (צילום: חדשות 2)
אכיפה במקומות הלא נכונים | צילום: חדשות 2

עמותת "אור ירוק"
אל תבינו אותנו לא נכון. בבסיסה, עמותת "אור ירוק" עושה עבודת חסד במקומות בהם אוזלת ידן של הרשויות שאמורות לטפל במצב בכבישים פשוט משוועת.

עם זאת, נראה שב"אור ירוק" הבינו בשנים האחרונות כדי שלזכות בתהודה לפעילותה המבורכת יש לנקוט בהתנהלות פופוליסטית, צדקנית ולגמרי לא מקצועית.

היתה תאונה בה נפגע רוכב אופניים בשולי הכביש? עוד לא פינו את הגופה מהשטח וכבר "מחקר מלומד" על נהיגת רוכבי האופניים שנערך על ידי מומחי אור ירוק נוחת בתיבת המייל של עיתונאי הרכב.

נהגת נרדמה בעת נהיגה והרגה? עם עלות השחר כבר מתפרסם סקר שערכה "אור ירוק" עם נתונים מדאיגים באשר לנהיגה בהשפעת עייפות וזוכה לכותרות במהדורת הבוקר.

במרץ השנה הפופוליזם הגיע לשיא לאחר שטל שביט, עיתונאי הרכב הותיק, האב הרוחני וממציא תרבות האופנועים בישראל נהרג בתאונת אופנוע.

למרות שעל פניו נראה היה כבר מיד אחרי התאונה שהאשמה בתאונה המזעזעת היא של נהג המכונית שעמד בשוליים וחתך 2 נתיבים באופן לא אחראי, ההד התקשורתי הרב לו זכה המקרה הביא את "אור ירוק" לשלוח מומחה מיוחד כדי לחקור את התאונה.

זמן קצר אחר כך התפרסמו המסקנות, שבמקרה הטוב היו עלבון לאינטליגנציה של כל אחד שמבין מעט בחוקי הפיזיקה ובהתנהגות של אופנועים ובמקרה הרע היו הוצאת דיבה וביזוי כבודו של המת, כל זאת כדי לזכות בכמה דקות של פרסום.
מעבר לחקירה של "אור ירוק" שלא היתה לה איזו משמעות מעבר למקרה הספציפי, ואפילו במידה והמסקנות ההזויות היו נכונות, לא ברור מדוע "אור ירוק" פרסמה דברים כאלה, ביניהם טענות שהאשימו את שביט ז"ל - שבחן בימי חייו מאות ואם לא אלפי אופנועים והיה אחד מהמטיפים לרכיבה בטוחה בישראל - בפזיזות ובחוסר שליטה ב"כלי שהוא לא הכיר".

 

הצטרפו לשידור החי (צילום: חדשות 2)
פגעו בזכרו של טל שביט שהטיף לרכיבה בטוחה | צילום: חדשות 2

הנהג הישראלי
נהיגה במכונית או רכיבה על אופנוע נתפסת אצל רוב האנשים כפעולה שגרתית וכמעט אוטומטית. לכן, הנהג הישראלי שלא אוהב "לצאת פראייר" מנצל את זמן הנהיגה לביצוע אין ספור פעולות אחרות חוץ מלהתרכז בנעשה על הכביש.

אין זה מחזה נדיר לראות נהגים ונהגות שמסתדרים מול מראת הרכב, מתגלחים ומתאפרות, אחרים שקוראים בעיון מסמכים ועיתונים תוך כדי הזדחלות בפקקים או כאלה שטרודים בעיקר בנעשה במושב האחורי.

בנוסף, בעשור וחצי האחרונים כולנו התחדשנו באותו מכשיר קטן המאפשר זמינות תמידית שעם ישראל כרת איתו ברית  קתולית – הטלפון הסלולרי. ומהו מקום טוב יותר לעשות בו שימוש לדעת מר ישראלי אם לא בעת נהיגה ברכב?

אם בתחילת הדרך אנשים בעיקר דיברו בסלולרי תוך כדי החזקתו בעת נהיגה, התרחבות השימוש בסמסים ובסמארטפונים בשנים האחרונות מביאים נהגים – אנשים שומרי חוק ונורמטיביים לחלוטין – לבהות במסך הקטן הזה, לקרוא הודעות ומיילים ולהשיב להם והכל תוך כדי נהיגה. רק כדי לסבר את האוזן – בכל שניה בה אתם בוהים במכשיר הזה, תוך כדי נסיעה במהירות עירונית של 50 קמ"ש, המכונית עוברת כמעט 14(!) מטרים, מרחק של 3 מכוניות בשניה אחת והבדל בין תאונה קשה לעצירה בבטחה.

במהירות של 90 קמ"ש כבר מדובר על 25 מטרים בשניה אחת. אם אתם רוצים להתאבד זו זכותכם המלאה אבל מכיוון שאתם לא לבד על הכביש ולרובנו ממש בא לחיות אתם חייבים להפסיק להתעסק במכשיר הזה ויפה שעה אחת קודם.

 

לשים לב לציוצים (צילום: AP)
בתמונה: נהג מתאבד | צילום: AP

>> יום הזיכרון 2011 – נזכור את 31 אלף האנשים שהופקרו על ידי המדינה למות על הכביש