סוגיית מהירות הנסיעה המותרת בכבישי ישראל תפסה השבוע לא מעט כותרות מרכזיות:
בסוף השבוע הורה שר התחבורה, ישראל כץ, לעכב את תחילת הצבת המצלמות הראשונות בפרויקט הגרנדיוזי א/3 שאמור לרשת בסופו של דבר את הכבישים בישראל בכ-300 מצלמות שיפיקו דוחות באופן אוטומטי. כץ ביקש לבחון את המיקומים בהם שוקלת המשטרה להציב את המכמונות ולוודא שנבחרו מקומות בהם למצלמות תהיה השפעה על בטיחות הנהיגה ולא במקומות בהם מדובר במסחטת כספים בלבד.
בראשון נתבשרנו שמהמשרד לביטחון פנים לא מוכן לעכב את תחילתו של שלב הפיילוט בפרויקט (הכולל הצבת 20 מצלמות ראשונות) ומכיוון שהפרויקט כבר אושר בכנסת, הצבת המצלמות תתבצע כמתוכנן על אף המחאה הפומבית של משרד התחבורה והעומד בראשו.
השר כץ לא נשאר חייב ומהיר לפרסם החלטה לאמץ את מסקנות צוות המקצועי של מהנסי תנועה בראשות אינג' רן זילברשטיין להעלות את מהירות הנסיעה המותרת בחלק מהכבישים הבין עירוניים ל-100 ואף ל-110 קמ"ש.
המהירות המותרת: פוליטיקה ודעות קדומות
אי שם בשנות השבעים נקבע שבכבישים בין עירוניים בהם קיימים לפחות 2 מסלולים לכל כיוון נסיעה תותר נסיעה במהירות המסחררת של 90 קמ"ש וזה אולי באמת היה מתאים למכוניות ולתשתית של אותן שנים, אבל כבר בשנות השמונים היה ברור שהמהירות המותרת בכבישים המהירים אינה מתאימה לרמת המכוניות ולאוטוסטראדות הראשונות של המדינה בגיל ההתבגרות.
המערכת הפוליטית של אותם שנים סבלה מחוסר יציבות. תפקיד שר התחבורה נתפס כסוג של פרס ניחומים מאכזב והיושבים בראשו לא ממש טרחו לעשות הרבה בתחומי העיסוק של משרדם, אלא בעיקר התרכזו בלשמור על הוולוו-שרד ולחשוק בתפקיד הבא.
הגבלת המהירות שלא התאימה לתנאי הדרך ולכלי הרכב המודרניים של אותה תקופה הביאה להתבססותה של תופעה רחבה: מרבית הנהגים מכל רבדי העם בחרו לצפצף על החוק ולנסוע במהירות גבוהה מהמותר. המשטרה ניצלה את התנהגות הנהגים ויצרה מקור הכנסה קל שהתמקד באכיפת מהירות במקומות בהם הפרצה קוראת לא רק לגנב, אלא גם לאזרח שומר החוק הקנאי ביותר.
בשנת 1993 הועלתה המהירות המותרת בכמה קטעי כביש קצרים המוגדרים מהירים (נתב"ג – שער הגיא וראשל"צ –אשדוד) ל100 קמ"ש אך גם החלטה זו המתייחסת לקילומטרים בודדים בלבד הייתה לעג לרש למציאות התחבורתית המודרנית.
כשנחנך כביש 6 הותרה בחלקים ממנו נסיעה של 110 קמ"ש.
כאמור, כעת אנו מתבשרים שבחלק מהכבישים בהם עדיין מותרת נסיעה במהירות שנקבעה בשנות השבעים תותר מעתה נסיעה במהירות גבוהה ב- 10 קמ"ש ואילו בכבישים בודדים - כביש ירושלים תל-אביב (כביש 1), כביש 4 (אשדוד-ראשל"צ) וכביש 431 (מודיעין – ראשל"צ) - תותר אף נסיעה במהירות של 110 קמ"ש.
מהירות שאולי התאימה לשנות השמונים
הבעיה היא שזה פשוט מעט מדי ומאוחר מדי ובפועל זה יביא להמשך הצפצוף הקולקטיבי על החוק, לזלזול במשטרת התנועה וללידתם של עוד דורות של נהגים שיקבלו את המסר שעבריינות תנועה היא תופעה לגיטימית ומתבקשת.
תכנון המכוניות המודרניות כולל הקפדה על מגבלות אחיזה גבוהות בהרבה מבעבר, בנוסף המכוניות כוללות שלל מערכות שדואגות לשמור על התנהגות בטוחה וצפויה שלא תאתגר יותר מדי את האוחז בהגה, הן עומדות בסטנדרטים של בטיחות שבעבר לא היה ניתן לחלום עליהם ואפילו הפשוטות והאפרוריות שבהן מציגות אפשריות שיוט רגועה במהירויות של כ-150 קמ"ש.
אינני טוען שצריך לאפשר כאן נסיעה במהירות של 150 קמ"ש כמו שנקבע לאחרונה באיטליה, אבל כיוון שניסיון העבר מוכיח שיעבור עוד דור עד שהמהירות הנסיעה תעודכן פעם נוספת רצוי היה לקבוע מהירות שתואמת את תשתית הכבישים ואת רמת כלי הרכב במילניום הנוכחי ולא כזו שכבר הייתה גבולית בשנות השמונים של המאה הקודמת, שכן הסחת הדעת והמבט התמידי על הספרות במד המהירות מסוכנים בהרבה מאשר נסיעה במהירות שיוט הגיונית.
הזמנה לעבור על החוק
יהיו שימהרו להסביר שאמנם 110 קמ"ש היא מהירות נמוכה מזו שבפועל היה צריך לקבוע אבל למעשה המשטרה תאכוף מהירות שגבוהה בלפחות 10 אחוז מזו המותרת בחוק כך שלמעשה מותרת נסיעה של 120 קמ"ש. אבל זו בדיוק הבעיה, אינני רוצה להיעזר במחשבון כדי לדעת את המהירות המותרת, אינני רוצה לקבל הנחה כי מכשירי המדידה של המשטרה סובלים מכיול לקוי ביותר (שמוכח שוב ושוב בבית המשפט). אני רוצה שיכיילו שם את המכשירים כמו שצריך ולא יגרמו למצב שהתקנות החדשות למעשה ממשיכות להכשיר את התייחסות לחוק כהמלצה בלבד, משום שהבעיה היא שברגע שאתה מתרגל להתייחס לחוקי התנועה כך, הדרך לעגל פינות גם במקומות אחרים - לא לעצור לגמרי ליד תמרור עצור, לעקוף בקטנה על קו לבן, לגנוב את הרמזור ועוד קצרה מאוד, ולצערי, בניגוד לנסיעה בכמה קמ"ש מעל המותר, גם מאוד מסוכנת.
>> עתירה לבג"צ - עצרו את פרויקט מצלמות המהירות
