צדקנות היא עניין חשוב. יש ערכים עליהם לא מתפשרים ולא משנה התמורה. לדוגמא: גם אם יציעו לראש ממשלת ישראל בתמורה את לבנון וסיני, הוא לא יסכים למסור את ירושלים ואם "עלה ירוק" בראשותי הייתה בקואליציה והיו מבקשים ממני לוותר על הפסקת מדיניות ההפללה של צרכני קנאביס כדי להעביר תקציב ולא לצאת לבחירות – היינו יוצאים לבחירות. צדקנות היא חשובה כי יש ערכים שעצם ההסכמה לסחור בהם – מערערת את ההצדקה המוסרית לעצם קיומך, ובלי הצדקה וייעוד מוסרי האדם אינו אלא חיית פרא, שאמנם מפגינה מגוון מרשים של יכולות אך אינה שונה מכלב, אריה או עכבר.

צדקנות מופרזת לעומת זאת, היא מחלה. אם כל הדעות שלך מקודשות ואינך בודק מה הם באמת ערכי הליבה מהם אינך יכול לזוז ואיפה אפשר להתגמש, אז בעצם הפכת לקיר. עם קירות אי אפשר לדבר ולכן או שהולכים מסביבם, או שפותחים בהם חור כדי לעבור דרכם, או במילים אחרות – בני אדם שהפכו לקירות מזמינים התעלמות מהם ולכן גם אי אפשר ליצור איתם שיתופי פעולה, ובוודאי שאי אפשר לבנות איתם קואליציות.

הכלל הבסיסי ביותר של עולם הכח הוא "אם אין לך כח אתה לא יכול לעשות שום דבר, וכשיש לך, אתה יכול לעשות כמעט כל דבר". במדינת ישראל פיסת המידע הזו לא הייתה נפוצה דיו, אך 12 שנות השלטון של נתניהו החדירו אותה לדמו של כל פוליטיקאי במגזר היהודי. ראשי מחנה הצדקנות הפוליטית, שלי יחימוביץ, זהבה גלאון ועופר שלח – ירדו מהמגרש. בפוליטיקה היהודית נותרו רק ציניים וציניות שהמידע הזה מוטבע ב-DNA שלהם.

אך בפוליטיקה הערבית, הצדקנות עדיין שולטת בכיפה. עבאס אמנם מנסה לגמול את רע"מ ממנה, אך נדמה שהוא עדיין לא מבין את ההבדל בין להיות באופוזיציה לבין חברות בקואליציה: בעוד שחברי האופוזיציה יכולים להרשות לעצמם צדקנות, לחברי הקואליציה אין פריבילגיה כזו והם צריכים לצמצם את ערכי הליבה של עצמם או אם תרצו - ללמוד איך מבשלים צפרדעים פוליטיות כדי שאכילתם לא רק תהיה טעימה אלא גם מועילה אלקטורלית.

השמאל הפמיניסטי נתן השבוע מופע יכולות מרשים בהיעדר צדקנות: למרות עדותה המטלטלת של קולט אביטל על תקיפה מינית מצידו של שמעון פרס – הדבר עבר בשתיקה מצד מיכאלי, זנדברג ורוזין. בהמשך, למרות אמירה מטופשת של אלעזר שטרן, הוא קיבל גיבוי, זמני לפחות, מהן ומיאיר לפיד וזאת כי במציאות יש סדרי עדיפויות. קודם התקציב, אחרי זה דברים אחרים.

מנסור עבאס רואה את הצורך בהעברת התקציב ובוחר לנצל זאת. הוא לא מסתפק בסחיטת כספים וויתורים בהקשר של הקהילות עליהן הוא מגן – סחטנות לגיטימית – אלא הוא הפך עצמו לפנים של הרדיפה אחרי צרכני וצרכניות הקנאביס וספקיהם, לרבות מטעמים רפואיים ולמגן של המדיניות ההופכת את משטרת ישראל ומערכות אכיפת החוק למגינות ומשרתות של המונופול העברייני בשוק המגלגל על פי הערכות מלומדות, כל שנה, כ-10 מילארד ₪ בלתי מדווחים, במגזר הערבי בלבד.

עבאס ורע"מ תולים את התנגדותם באיסלאם. גם אם רוצים לכבד את הקביעה של אבן תיימיה, פרשן סוני שחי לפני מעל 700 שנה, לפיה קנאביס הוא "חראם" כמו אלכוהול, האיסלאם לא קובע שהעונש על מי שצורך קנאביס הוא 3 שנות מאסר, אלא 70 מלקות. האיסלאם, בדומה ליהדות, לא רואה בעין יפה עונשי מאסר, אז גם אם משאירים את המעשה פלילי, למה לא להפחית את תקופת המאסר לדוגמא? אני מוכן להתפשר - 10 דקות מאסר למי שצרכו קנאביס.

ולמה ההתנגדות לחקיקה המקילה על צריכת קנאביס מטעמים רפואיים? אולי בגלל שהחוק חותך במקרים מסוימים את רווחי הרוקחים? למה צריך רוקח שימכור מוצר סגור? האם הרוקחים מונו כשוטרים לענייני קנאביס ולא ידענו?

אך עבאס עוד ילמד שהצדקנות היא חרב מתהפכת. אם אתה משתמש בה יותר מדי – היא בסוף תחזור לפגוע בך.