יש בעולם הרבה מאוד אומנים מוכרים שצורכים קנאביס להנאתם, אבל רק מעטים מזוהים כל כך עם הצמח, שאתם כמעט ולא מסוגלים לדמיין אותם בלי עשן מסביבם. אחד כזה הוא מלך הרגאיי הבלתי מעורער, הסמל הכי מפורסם של דת הראסטפארי והקול שגורם גם לאנשים שלא עישנו מעולם, לרצות לבקש ג'וינט ליד.
בוב מארלי נולד בג'מייקה בפברואר 1945. הוא גדל בבית קתולי, אבל עוד בנעוריו החל להימשך אל דת הראסטפארי, ובשלהי שנות ה-60 כבר היה מזוהה כראסטפארי לכל דבר. הוא גידל ראסטות, האמין בקדושת הגוף, וכן - הוא גם עישן כמויות אדירות של קנאביס.
צמח הקנאביס נחשב לחלק כלתי נפרד מתרבות הראסטפארי, והוא משמש כאלמנט חשוב של קדושה בדת הקטנה והמרתקת הזו. שימוש בקנאביס נחשב על פי הראסטפארי כפתח לרוחניות עמוקה, כזו שמעטים יכולים להגיע אליה באופן טבעי, והוא משמש למדיטציה טקסית המעוגנת עמוק בשורשיה של הדת. כמה עמוק? החוק בג'מייקה מתיר לחברי הראסטפארי לצרוך קנאביס לשימוש דתי, בדיוק כפי שבמקומות רבים בעולם מתירים לעשות בצמח שימוש רפואי.
עוד ב-mako קנאביס:
>> ג'מייקה - מדינה של רגאיי, ראסטפארי וגאנג'ה
>> יחסיו המופלאים של סנופ דוג עם צמח הקנאביס
>> הכירו את ג'יימס קאהן: הרב שפותח חנות קנאביס בניו יורק
אבל ימי הפרסום של מארלי היו בשנות ה-70, תקופה בה השימוש בקנאביס היה אסור בכל רחבי הגלובוס, וכל שימוש בו בגלוי נתפס בקרב הציבור הרחב כפעולה מרדנית משהו. זאת במיוחד בהתחשב בקשר החזק של התקופה לתרבות ההיפים בארצות הברית, שהטיפה לחופש, אהבה וכיף, עם שיער ארוך, לבוש מרושל והרבה סמים קלים. תרבות ההיפים כבר החלה לדעוך באותם הימים, ואילו תרבות הראסטפארי מגיעה ממקום שונה בין כה וכה, אבל היא שידרה לרבים בעולם תחושה דומה של מרדנות. והסמל למרדנות הזו, מעבר לכל תסרוקת מרושלת או לבוש לא שמרני, היה בריח הקנאביס שנישא באוויר ורמז על עישון פומבי של הצמח האסור והידוע לשמצה – בניגוד לחוק, ואף בניגוד לנורמה החברתית המקובלת.
לא בטוח שבוב מארלי התכוון להפוך לאחד מהסמלים המוכרים ביותר של צמח הקנאביס. כן, הוא הצהיר בגלוי על תמיכתו בלגליזציה, במיוחד לאחר שנעצר ב-1968 כשנתפס עם קנאביס, אבל הוא לא ניסה למתג את עצמו כסמל של המאבק. מארלי היה מוזיקאי; הוא אהב לנגן, לשיר, להופיע. הקנאביס לא היה חלק מהשואו, זה פשוט היה חלק ממנו. חלק מהתנועה הדתית-חברתית שאליה השתייך מגיל צעיר, עוד לפני שהפך למפורסם.
גאנג'ה גאן
ב-1978 יצא בוב מארלי למסע הופעות באירופה, ופתח אותו באי איביזה השייך לספרד. מדובר בשנים הראשונות של ספרד כדמוקרטיה, אחרי שהשתחררה ממשטר פרנקו ארוך השנים. הספרדים לא הכירו את מארלי, שבאותה העת כבר בנה לעצמו שם של ממש ברחבי העולם, והאולם בו הופיע? הוא בכלל לא היה מלא.
מארגני ההופעה סיפקו למארלי ולצוותו את כל מבוקשו של הזמר המוערך: עשרה קילו דג, קילו דבש ג'מייקני וכמובן – קילו גאנג'ה. כלומר קנאביס. הוא נחת בספרד, והתלווה לצוות טלוויזיה קטן שביקש להכין סרט קצר על חייו ולראיין אותו. ביחד עם שני כתבים וצלם בשם פרנססק פרברגס (לא ידוע על קשר משפחתי לכדורגלן המפורסם), הסתובב מארלי ברחבי האי ודיבר על חייו, בראיון שסבל מהרבה קצרים בתקשורת, עקב בעיות של שפה ואולי גם התרגשות. במהלך הראיון נראה זמר הרגאיי האגדי מעשן קנאביס, מהלך מאוד חריג ואף פרובוקטיבי באותן השנים. אבל מארלי לא ניסה לעורר מהומה; הוא פשוט מעשן קנאביס. זה מה שהאיש הזה עושה.
כמו כל זמר בעצם, בוב מארלי שר על הדברים שהעסיקו אותו בחייו. הקנאביס, באופן בלתי נמנע, היה חלק מהליריקה במקרים רבים. את המילים הבאות, למשל, מארלי ביצע בשיר שמעולם לא שוחרר באופן רשמי, אבל הקלטות שלו הופצו בעולם והוא זכה לשם הלא רשמי "Ganja Gun":
"אני הולך לעשן את הגאנג'ה עד שאתעוור,
אתם יודעים שאני מעשן את הגאנג'ה כל הזמן,
מעשן את הגאנג'ה כשאני עם חברים,
אעשן את הגאנג'ה עד הסוף".
את הגאנג'ה שלו בוב מארלי אכן עישן עד הסוף. והסוף, כידוע, היה מר למדי. ב-1977 אובחן בבוהן כף רגלו של הזמר סרטן מסוג מלנומה. המלצת הרופאים לקטוע את האצבע נתקלה בסירובו העיקש של מארלי, בשל אמונתו הראסטפארית בקדושת שלמותו של הגוף. בתוך שנים ספורות התפשטו בגופו גרורות רבות; מארלי חש רע יותר ויותר, התקשה להופיע ובחודשים האחרונים לחייו טופל במרפאה הוליסטית בגרמניה, אך ללא הועיל. הוא נפטר ב-11 במאי 1981, והוא בן 36 בלבד. ראסטפארי מושבע עד יום מותו, מארלי הלך לעולמו מוקדם מדי – ממש-ממש מוקדם מדי – אבל המורשת שלו נותרה עומדת בעינה. בעיקר המורשת המוזיקלית, כמובן, אבל גם המורשת שלו כפרזנטור הכי פרזנטורי של עולם הקנאביס.
גאנג'ה בוב ובניו
לבוב מארלי היו 11 בנים ובנות: 9 מתוכם משבע נשים שונות, ועוד שתי בנות שהיו בכלל מאב אחר (כלומר נולדו לרעייתו ממערכות יחסים אחרות, ומארלי אימץ אותן כשלו). הבנים והבנות הרבים למשפחת מארלי בהחלט המשיכו את המורשת המוזיקלית של האב המפורסם, כאשר בולטים במיוחד האחים דמיאן וזיגי מארלי, לשניהם בפני עצמם קריירת רגאי מפורסמת.
אבל מעבר לקריירת המוזיקה, גם הקנאביס ממשיך לזרום בדם של משפחת מארלי, עשרות שנים לאחר מותו של האב. זיגי, בנו, מתבטא לעתים תכופות בנושא הקנאביס, והוא ידוע כתומך נלהב של לגליזציה כבר הרבה שנים. בראיון ב-2019 סיפר זיגי כי הוא מעשן קנאביס כבר מגיל 9, והודה כי הוא מאשים את אביו בכך שאפשר לו לעשן בגיל כה צעיר. עם זאת, הוא מבהיר, הקנאביס היה חלק מהתרבות בג'מייקה – בפרט בקרב חברי דת הראסטפארי – ועישון קנאביס בגילאים כאלו היה נפוץ. אגב, גם האצן יוסיין בולט אמר בעבר דברים דומים. זיגי מארלי שר על קנאביס לא מעט, וב-2021 הוא אפילו הודיע על השקתו של ליין מוצרי קנאביס חדשים – המיועדים לטיפול בכלבים.
גם דמיאן, אחיו, הוא חובב קנאביס נאמן, וב-2004 הוא הקליט את השיר Ganja Bus ביחד עם הרכב הראפ סייפרס היל. כמו אחיו הגדול, גם דמיאן נכנס לעסקי הקנאביס באופן רשמי, כשהקים חוות קנאביס גדולה בקליפורניה לפני מספר שנים. אח מפורסם נוסף הוא סטיבן, גם הוא בעסקי הקנאביס, וגם הוא שר על קנאביס באהבה גדולה.
לפני מספר שבועות הושקה בג'מייקה באופן רשמי חנות קנאביס הנושאת את שמו של מארלי, זאת אחרי שהמשפחה אפילו החלה למכור קנאביס במוזיאון שהוקם לזכרו. זן קנאביס שנקרא על שמו ניתן גם הוא לאיתור בחנויות שונות בג'מייקה ובעיקר בארצות הברית. למעשה, מדובר באחד מהזנים הראשונים בעולם שהושקו באופן רשמי על שמו של אדם מפורסם (תופעה שגורה למדי כיום).
כמו אומנים דגולים אחרים, בוב מארלי הלך לעולמו בטרם עת, אבל בקריירה הקצרה-מדי שלו הוא הצליח לייצר כמות מדהימה של להיטים שהולכים איתנו עד היום. מארלי הוא הפרצוף שמייצג ז'אנר מוזיקלי שלם, שמייצג דת שלמה, ובעיני רבים גם מייצג מדינה שלמה. הוא היה יוצר ענק, והוא גיבור תרבות עבור חובבי רגאיי בכל העולם. בהתחשב בכך שהקנאביס תמיד היה שם כחלק בלתי נפרד מהיומיום של מלך הרגאיי, הוא הפך לגורם חשוב בתרבות הענפה הזו שבוב מארלי מייצג. כנראה מבלי שבכלל התכוון לכך, כמעט 42 שנה אחרי שהלך לעולמו, הפרצוף של בוב מארלי עדיין מזוהה עם צמח הקנאביס כמעט יותר מאשר כל אדם אחר. לו יכול היה להביט עלינו כאן מלמעלה, היה שמח לדעת שגם המוזיקה שלו עדיין משמחת מיליונים בכל העולם. ושהיא הולכת יד ביד עם הצמח שהוא כל כך אהב.