הציוץ של אוריאל יקותיאל קצת עבר מתחת לרדאר. כשכל הפיד ב-X עסוק במלחמה ובמלחמה על דעת הקהל, בתוך האימה שנקלענו עליה, מה זה כבר מישהו שמספר שהוא הצליח להיגמל מקנאביס? אם כבר, אנשים מעשנים היום יותר ויותר כדי להתמודד עם הטראומה והחרדות. אבל מי שכבר שנים מעשנים יום אחרי יום, שכבר לא יכולים בלי, שיודעים שהם מכורים לקנאביס, יכלו אולי למצוא קצת אופטימיות בציוץ של יקותיאל, שחקן, אמן פרפורמנס, כוכב ליין המסיבות אריסה, ועכשיו גם המנהל האמנותי של הקומפלקס החדש של אסף גרניט בפריז, משרה שלטובתה עזב את ישראל בקיץ האחרון. "אחרי 12 שנים של התמכרות ו-4-5 ג׳וינטים ביום, כבר שלושה חודשים מאז שהתחלתי את הגמילה ממריחואנה, וכבר 28 יום נקיים לגמרי לגמרי, בלי אפילו רבע שאכטה קטנה, כלום כלום", צייץ יקותיאל לפני ימים ספורים.
הוא התחיל לעשן בגיל 23, ומודה שזה הפך אצלו מהר מאוד להתמכרות. "זה נהיה על ההתחלה משהו יומיומי אובססיבי. הבעיה איתי היא שאני גם אמן, וגם אמן עצמאי, וככזה אתה צריך אקטיבית לייצר לעצמך עבודה. יש בדיחה כזו של סטנדאפיסטים שאומרת שכל הסטנדאפיסטים שהם מכירים שמעשנים וויד הם תפרנים לגמרי. וזו אמת. אחת ההשפעות של הקנאביס היא שהוא מרגיע, וכשאתה עצמאי, אסור לך להירגע יותר מדי כי אתה פשוט לא תרוויח כסף".
הוא מכנה את זה "אחת המלחמות הגדולות שלי בחיים", לא פחות. שנים של פגיעה קשה במוטיבציה, של ירידת הפרודוקטיביות לאפס, של חוסר איזון נפשי-מקצועי-כלכלי. "כשהייתי נכנס לבאסה מזה שאין לי עבודה הייתי פשוט מדליק ג'וינט, ואז הבאסה הייתה עוברת. אבל צריך את הבאסה הזאת בשביל לקום ולמצוא ועבודה. אני לא אדם שמסוגל לעבוד במשרה, זו לא פונקציה שקיימת אצלי. גם בתפקידים אמנותיים אני מעדיף לעבוד מפרויקט לפרויקט, ואת זה ממש קשה לעשות על קנאביס, כי מאוד קל לכבות את המחשבות. מצד שני, זה כן עוזר לך כן להתעמק ולצלול, ומוציא אמנות הרבה יותר עמוקה. אבל זה משחק קשה. אני לא הייתי מאוזן, הייתי מכור".
אחרי 12 שנים של התמכרות ו4-5 ג׳וינטים ביום,
כבר 3 מאז שהתחלתי את הגמילה ממריחואנה, וכבר 28 יום נקיים לגמרי לגמרי בלי אפילו רבע שאכטה קטנה כלום כלום
החשיפה הכנה והאמיצה הזו של יקותיאל, מאווררת עובדה שקשה לצרכני, מקדמי ופעילי הקנאביס להתמודד איתה: עבור חלק מהמשתמשים קנאביס ממכר. הנזקים שלו לא כבדים כמו אלה של סמים אחרים, אבל זה לא אומר שהוא לא גורם לנזק. אחד הדברים המשמעותיים שהקשו על יקותיאל, 35, להיגמל, היה העובדה שלא היה אדם אחד בסביבתו שלא עישן. "זה לא היה ככה פעם, אבל הייתי אומר שבעשור האחרון זה ממש החמיר. אני לא מכיר אף אחד שלא מעשן כל יום. לא כולם מכורים, ולא כולם מעשנים מהבוקר עד הלילה, אבל כל מי שאני מכיר מעשן. אין אף מפגש חברתי שלא מדליקים בו ג'וינט". עכשיו כשהוא בפריז, אין לו חבר אחד שמעשן ("אף אחד פה לא מעשן, אז אני גם לא מעשן"), מה שלטענתו עוזר לו במיוחד עם הגמילה.
איך הלכו הניסיונות שלך להפסיק בעבר?
"ניסיתי הרבה שנים להיגמל. הלכתי לפסיכולוג שנים, הייתי בקבוצות תמיכה, ולפני הקורונה התחלתי ציפרלקס. הכדורים עזרו לי עם ההתחלה של הגמילה. הייתי גמול חודשיים ממריחואנה ועל ציפרלקס, ובחודשיים האלה כתבתי מופע יחיד, סגרתי את צוותא להופעה, עשיתי לעצמי פרמיירה וקיבלתי שער בגלריה של 'הארץ'. כל מה שלא עשיתי חמש שנים עשיתי בחודשיים".
מופע הבכורה שלו עלה בצוותא והיו עוד שני מופעים סולד אאוט לחודש אחרי, ואז הגיעה הקורונה. "ביום שנכנסנו לסגר הראשון הייתי נקי כבר ארבעה חודשים", הוא מספר, "התקשרתי לסוחר שלי ואמרתי לו 'תבוא לפה עם משאית של ברינקס של מריחואנה'. נכנסתי לתרדמת של שנתיים".
את ימי הסגרים והקורונה הוא העביר עם מסך עשן. "כל הקורונה לא יצאתי מהבית בכלל. רק עישנתי מהבוקר עד הלילה. זו הייתה תקופה שאמרתי לעצמי 'כל החיים אני מרגיש רע על זה שאני יושב בבית ולא עושה כלום, עכשיו קיבלתי הוראה מהיקום שאני חייב לשבת בבית. זו התגשמות כל החלומות שלי".
אחרי הקורונה, ניסה שוב להפסיק. הלך לקבוצות גמילה, לפסיכולוג. "התעסקתי בזה כל הזמן, גם עליתי הרבה במשקל. כי כשאני מעשן אני אוכל חמש ארוחות ביום. אבל באמת חמש. חמש ארוחות מלאות שלמות. אני אוכל ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, מאנץ' של אחרי הצהריים, ארוחת ערב ומאנץ' לילה". אבל כל ניסיונות הגמילה עלו בתוהו, עד שהוא עבר לפריז לפני שלושה חודשים.
בטוויסט עלילתי מפתיע, ארבעה ימים אחרי שיקותיאל נחת בפריז, הוא חווה אירוע רפואי שבו היה קרוב למוות. "המעי שלי התפוצץ. לא היו שום התראות או סימנים מקדימים. הייתי מרחק כמה שעות מהמוות. הובהלתי לבית חולים לניתוח חירום. כרתו לי רבע מעי והייתי עם סטומה זמנית. אחר כך זה כאבים של עיוורון, ומה שקורה זה שלא הייתי איתנו איזה שבוע וחצי, לא מבחירה. חלק מהזמן גם מורדם".
זה חתיכת הלם.
"הדבר הכי קשה בשבוע הראשון של אחרי הניתוח היה הגמילה הגופנית שלי ממריחואנה. כל החלומות חזרו לי בבום, אחרי שלא חלמתי 12 שנה. במשך חמישה לילות התעוררתי כל חצי שעה מסיוטים. זה היה שילוב של ההלם ממה שקרה לי, וההפסקה של הוויד. זה היה קשוח ברמות. אבל זה שלא הייתה לי שליטה על התקופה הזו ממש עזר. גם הפסקתי לעשן וגם ירדתי תשעה קילו בשבועיים".
השבועיים שבילה בבית החולים היו יריית הפתיחה לגמילה הנוכחית שלו, שעד כה נרשמת כהצלחה, טפו טפו. "חזרתי לארץ לחודשיים התאוששות, והדבר הראשון שעשיתי היה לארח חברים. הם כמובן באו עם ג'וינט, אבל בגלל שכל הבטן שלי הייתה עם תפרים אז גם כשעישנתי כאב לי בבטן. ואחר כך היה לי מאנצ' אז אכלתי וכאב לי כי לא יכולתי לאכול יותר מדי. אבל אני מאוד מודה, כי זה עזר לי לא להתדרדר חזרה לוויד".
בשלב הזה הוא בנה לעצמו מערכת חוקים עצמית שתעזור לו לשמור על העישון תחת שליטה. "שמתי לעצמי חוקים נוקשים: אני לא מעשן בבית בכלל, אני לא מכניס וויד הביתה. אני מעשן אך ורק כשאני הולך לחברים. בהתחלה ביקשתי מהם לא לעשן לידי והבנתי שזה לא הוגן כי הם מכורים בעצמם. הגבלתי את המפגשים לפעמיים בשבוע ובחודשיים בארץ הייתי מעשן ג'וינט או שניים בשבוע במקום חמישה ביום".
החלק הקשה בגמילה הזו, הוא אומר, זה הרגע הזה לבד מול הטלוויזיה. "אחד הדברים שהיו בלתי אפשריים בשבילי זה להדליק טלוויזיה בלי ג'וינט. לשבת בבית משועמם ולא לעשן. זה היה לי הכי קשה". עכשיו הוא בפריז כבר חודש, הוא לא הביא איתו וויד ("כל פעם שהייתי טס הייתי מחביא הרי במכנסיים גרם, כן? כמו שכל מעשן עושה") והוא לא מעשן.
כמה אתה מתגעגע לקנאביס?
"האמת היא שיש בי רצון, הייתי מאוד רוצה לחזור למצב שאני מעשן כשאני יוצא עם חברים, מחוץ לבית. כמה שאכטות ולרכב על הגל, עד שזה עובר. פעם הייתי מעשן וכשהג'וינט היה נגמר כל מה שהתעסקתי בו היה לחשב כמה זמן זה לגיטימי עד שאני יכול להדליק עוד אחד. היום למדתי להעריך את הסאטלה, את הירידה, מבלי שיש עוד ג'וינט שמחכה".
החוקים עדיין בתוקף, למרות שהוא לא באמת מעשן. "אני מקווה שאני אוכל להגיע למצב של ג'וינט בשבוע, מחוץ לבית, לא בערב או בלילה. נניח אם אני הולך לפארק או לחוף הים. אני מת על הג'וינט של הים. אבל אני עוד לא שם. אני עדיין בשלב שכרגע אני לא עושה בכלל, ובעתיד נגיע. יש בזה הרבה דברים שאני מאוד אוהב, אבל בכמויות זה פשוט לא בריא לי".
זה נשמע מלא באופטימיות.
"האמת שאני מרגיש שהצלחתי כי לא הייתה לי ברירה, אבל למדתי שמה שאני צריך בשביל להיגמל זה שזה לא יהיה לי זמין פיזית. אני צריך הסחת דעת קריטית וניתוק מהמקום שאני נמצא בו כדי לעבור את השבועיים הראשונים. אחריהם החומר יוצא מהסיסטם וזה כבר יותר קל".
הרגע הזה של להתיישב בערב מול הטלוויזיה הוא כבר לא אישו עבורו. "אני שלושה חודשים אחרי. אני נרדם הרבה יותר טוב, ישן יותר טוב, קם בבוקר יותר טוב. חזרה לי הפרודוקטיביות, אנרגיות. אני מבשל, לא בישלתי שנים. הבית שלי נקי יותר. למדתי שאין דבר כזה כישלון אם אתה לא מפסיק לנסות, גם באמנות. גם אם אתה מנסה להיגמל במשך 20 שנה והצלחת לשלושה חודשים, זו הצלחה".