אדם רקטוב יוספה (47)

אסון המסוקים

ב-4 בפברואר 1997 התרחש אסון התעופה הנורא ביותר שידעה המדינה אי פעם. שני מסוקי "יסעור" של חיל האוויר שהובילו לוחמים מחטיבת הנח"ל וחטיבת גולני לפעילות מבצעית בלבנון, התנגשו זה בזה מעל עמק החולה. 73 חיילים נהרגו באירוע המטלטל. אדם רקטוב יוספה, יליד נחל עוז (באותו הזמן שמו היה אדם יוספה. את 'רקטוב' הוסיף לשמו מאוחר יותר), שירת באותה התקופה בנח"ל המוצנח, והיה במוצב אביבים. "זה היה יום יפהפה", הוא נזכר. "קר מאוד, אבל יפהפה. הוקפצנו לתאונה, הגעתי כעבור עשר דקות לאסון ועבדתי שם כל הלילה. כמו אוטומט. כעבור שעתיים חבר שלי סיפר לי שאסף סיבוני, חבר טוב ובן כיתה, נמצא גם הוא שם. מאותו הרגע התחלתי לבדוק דיסקיות.

"מצאנו את אסף, ופתאום ראיתי אנשים נוספים שאני מכיר, כאלה ששירתתי איתם, שלמדו איתי בבית הספר. כשסיימנו חזרנו לאביבים, ובדרך המפקד שלי עצר לאכול שווארמה. הריח של בשר הכבש היכה בי והקאתי את נשמתי. מאז אותו האירוע אני לא יכול להריח בשר כבש. עשר שנים לא אכלתי בשר בכלל. לא מזמן ישבתי עם אשתי באירוע, ופתאום נדרכתי ואמרתי לה 'הכניסו מוות לאולם'. התברר שנכנסו מלצרים עם קבבוני טלה, ותוך שניה חזרתי אל אסון המסוקים.

"הרבה ממה שעברתי שם עדיין עטוף בשקט, ואולי עד היום אני חי עם המון פעילות ורעש כדי לכסות על השקט הנורא הזה. אני קורא לזה 'יש לי פסטרמה'. כי אני מעדיף שהפוסט טראומה תהיה חברה שלי. יש חושך שהולך איתי מאז, פרוז'קטורים של צה"ל שהולכים איתי מאז, ריח שהולך איתי מאז. זה היה לילה תנ"כי, אין לי מילה אחרת. תופת ברמה תנ"כית. להיות ב-13 לוויות של חברים בשלושה ימים. בלוויה אחרונה כבר ישבתי בחוץ, לא היה לי כבר רגש להוציא. הייתי שבור ומרוקן. אבא שלי הנהדר, עליו השלום, אמר שלא הפסקתי לתלוש את השערות שלי מהאף שלי כדי שלא אריח את החברים שלי. כבר למדתי להסתיר את עצמי מעצמי".

מתי הבנת שאתה סובל מפוסט טראומה?
"השתחררתי מהצבא, ועשיתי את המסלול הישראלי על סטרואידים. נסעתי לעשות סמים על אופנוע. לימים הבנתי שזה היה משחק עם המוות. הגעתי לנקודות אקסטרים בהודו וניו יורק. אז קרה לי הדבר הכי טוב בחיים: פגשתי את אשתי. גיסי, שהיה קצין קרבי באגוז, אמר לי 'אני זוכר אותך בוכה באסון מסוקים', ואני אומר לו 'אני?' ואשתי מתחילה להבין. היא שיקפה לי פתאום את הכל: את חוסר השינה, הצעקות, הזיעה. בלילה, כשהתת מודע משתלט על כל המערכת, מתעוררות תחושות של חרדה, מחנק וזיעה קרה. ממש זיעה ברמה של להחליף מצעים.

"התחלתי לחפש בגוגל, לנסות להבין מה יש לי. בהמשך כתבתי פוסט וחתמתי עליו 'יש לי פסטרמה'. קיבלתי המון תגובות בסגנון 'כתבת אותי'. הבנתי שאני פוסט טראומטי, שאני צריך לטפל בעצמי ופניתי ליחידה לתגובות הקרב. קיבלתי דירוג של 3.7 מתוך 4. פוסט טראומה ברמה הכי גבוהה. זו הפעם הראשונה שהצטיינתי במבחן.

"עברה חצי שנה ואף אחד לא התקשר. נאמר לי שהעובדה שאני מתגורר באילת מקשה על העזרה בגלל הקורונה. עד שהעזתי לבקש עזרה, אף אחד לא עזר. יש בפוסט טראומה הכחשה אבל כל הזמן גם יש גם הנמכה של הבעיה, 'מה כבר קרה שאני בפוסט טראומה?. בסך הכל באתי להציל אנשים והלכתי הביתה'. יש גם רצון של הימנעות, פחד לפתוח הכל מחדש. ויש גם את הבושה: אני פוסט טראומטי? אני חלש? אני נכה? מה פתאום? אני גבר!

"בסופו של דבר הצלחתי לאסוף את עצמי. אבל חייב לומר שהתהליך היה קשה ומפרך. אני מאושר, אבל אני גם מבואס עבור כל אלה שביקשו עזרה ואמרו להם לא. אין הרבה אנשים שיש להם כוח לבקש עזרה שוב". אדם התחיל את תהליך הריפוי, הלך בפעם הראשונה לפגוש את אמו של אסף סיבוני ז"ל, עשה סופ"ש גיבורים ועלה יחד עם עוד שבעה חברים לזירת האירוע. אנשים שעסקו בחילוץ באותו היום, ולא דיברו על זה מאז. "היום חזק מספיק כדי להודות שאני חלש", הוא אומר.

איך מרגיע הקנאביס את הסימפטומים של הפוסט טראומה?
"התחלתי לעשן אחרי הצבא. בלי קנאביס, בין אם זה בעישון או בשמן, אני לא יכול לישון. פשוט לא ישן. הייתה תקופה שהייתי מעשן קנאביס לא חוקי שבעיקר היה מוריד אותי בגלל כל מיני חומרים שהיו מעורבבים בו. היום הקנאביס מזיז אותי, מרים אותי לעשות דברים ולא מושיב אותי. אני מצליח לחדד את מה שאני עוסק בו, אם זה לטפל בעץ או סתם להיות סבלני. זה מוריד לי הרבה רעשי רקע של מחשבות טורדניות שלא מאפשרות לי להתמקד. רעשי הרקע הולכים ומתפוגגים ואני לא נסחף לתוכם. בחיי היומיום מצאתי את האיזונים הנכונים. אני ממנן. יש לי ילדים מתבגרים, הם יודעים שאני מעשן ואני מסביר להם את ההבדל ביני לבינם. הייתה תקופה שלא עישנתי קנאביס וזה הפך אותי לחסר סבלנות ברמה גבוהה, לא מכיל ולא פתוח לשמוע ולהקשיב. רק מתעסק בכמה קשה לי, חסר מנוחה ועם קצות עצבים חשופים. לא ישן, וכל יום הוא המשך ישיר של אתמול. 

"הקנאביס מאפשר לי לעצור, להכיל ולהיות בתוך הרגע בלי לברוח ממנו. הוא מאפשר לי לעשות. הרבה אנשים מסתכלים על קנאביס כמשהו שעוצר אותך, אבל אני מדליק ג'וינט והולך לעשות משהו. הוא מאפשר לי להתרכז. בלי הקנאביס אני לא ישן. הייתי חסר סבלנות ואשתי אמרה לי 'תחזיר לי את בעלי'".

אדם לא עוצר לרגע. הוא עוסק בגינון טיפולי עם נוער בסיכון קשישים ופוסט טראומטיים. הוא מגדל עצי בונסאי, רץ עם קמפיין "אחר אתה חבר" שקורא להכלה ולקבלה של השונה, הוא פתח בית קפה עם עמותת "יחד", שמעסיק אנשים עם מוגבלות, והוא הקים באילת מערך ליווי ושיקום לפוסט טראומה. מבחינתו, זו רק ההתחלה.

 

הכתבה היא חלק מפרויקט מיוחד של mako קנאביס לרגל יום הזיכרון: 

"מסך עשן: המלחמה נגמרה - אבל הם נשארו בשדה הקרב"