דוד צוויגנבאום (42)
האינתיפאדה השנייה, חומת מגן
דוד צוויגנבאום קורא לעצמו מהגר. הוא עלה עם הוריו מאוקראינה ב-1990, כנער רקד במשך שנים ריקודים סלוניים ועסק בזה עד גיוסו לצה"ל. ב-1999 התגייס לצה"ל, חדור מוטיבציה לשרת בקרבי. סביבתו הקרובה, שהורכבה ברובה מחברים רוסים, לחצה עליו להתגייס למשמר הגבול, ולמרות שקיבל זימון לקורס טיס היה בטוח שמשמר הגבול זה המקום האופטימלי עבורו. כבר בטירונות הרגיש שטעה, אבל זה היה מאוחר מידי. "מנטלית הטירונות שם מאד קשה", הוא מתאר. "רוב המג"בניקים יתמודדו עם אוכלוסייה ערבית מקומית ובעצם הטירונות היא ההכנה לזה.
"אי אפשר לעשות את זה בלי נתק נפשי. הייתי במשבר נפשי כבר מההתחלה. הייתי צריך להפשיט מישהו בגיל של אבא שלי שיש לו שבעה ילדים, שבסך הכל רצה לבוא לארץ לעבוד. כחניך סובייטי באתי להיות לוחם ולעשות טוב למען מדינת ישראל. בסופו של דבר הגעתי ליחידה בירושלים שהיעוד שלה היה לוחמה בטרור. הימים הם ימי האינתיפאדה השנייה. אין פיקוח על איך אנחנו נראים, איך אנחנו מתלבשים, אנחנו עושים הכל 24/7 ובין לבין מתאמנים. המפקד לדעתי היה פוסט טראומטי קשה. אם הוא לא אכל ולא ישן גם אנחנו לא ישנו ולא אכלנו. היינו חוזרים לבסיס עייפים ורעבים, ואין אוכל.
"מדובר בתקופה של המון פיגועים. אני צונח לחושך עד שפיצוץ מעיר אותי, ואני צריך להיות בזירה ולמנוע כניסה של מחבל נוסף. רצים על בטן ריקה יום אחרי יום, עושים מעצרים, זורקים רימוני הלם לתוך בתים עם ילדים והורים. ואני ילד טוב, עושה מה שאומרים לי. רק אחרי 19 שנים בהן לא דיברתי אפילו עם חברים מהצבא, אני מבין מה עברתי".
19 שנה היית בהדחקה?
"כן. היו נורות אזהרה, כי חבר מהצוות התאבד לפני ארבע שנים. חבר נוסף יצר קשר והתחיל לדבר, אבל לא הבנתי מה הוא רוצה, הדחקתי את כל השרות שלי. נסעתי לאירופה עם השחרור, וכשחזרתי לארץ ברחתי מכל מה שמוכר. עברתי לאילת, הפכתי למדריך צלילה. פגשתי אנשים כמוני שהיו קרביים, והרגשתי מאד נוח מתחת למים. הפכתי לחלק מקהילה. וכל יום עבודה כזה אני מסיים עם בירות. מתקלט ולא מפסיק לשתות. בשלוש בבוקר נופל למיטה, ובשבע בבוקר אני כבר במועדון הצלילה. זה נראה לי נורמלי.
"הייתי צריך להגיע לתחתית כדי להבין. ואז זה קרה, עברתי תאונה ביתית, התפוצץ עלי סיר לחץ. הייתי פצוע פיזית קשה, וזה היה טריגר. בתוך הסיר הייתה שעועית שחורה שהתפזרה, ומבחינתי כל המטבח הפך לזירה של אחד הפיגועים. אשתי ואני התנדבנו בערבה ושם הכל התפוצץ. הרגשתי שאני הולך למות. ישבתי במדבר, והפלאשבקים באים אחד אחרי השני. זיכרון אחרי זיכרון, וכל זיכרון מלווה בריח. כמו שטפון בלתי נגמר. אשפזו אותי, וזה היה מאד טראומטי בפני עצמו. ביקשתי עזרה, וזה מה שהמדינה נתנה לי. הם אמרו שאשפוז יעזור, וזה היה נורא. אבל כן הוכחתי לעצמי שאני לא אובדני ולא הרגתי אף אחד".
איך אתה מגיע לקנאביס?
"לפני הקנאביס הרפואי השתמשתי בחשיש ובקנאביס מהשוק השחור ללא רישיון. יצא לי להתנסות באמסטרדם, בטיול שלי אחרי הצבא. במשך חודשיים באמסטרדם זה היה עבורי אוויר לנשימה, כלי תומך ברוגע ושלווה. אך השימוש היה ללא מודעות למצבי, ורק בשל הידיעה שזה עושה לי טוב. כך המשכתי גם בארץ, הייתי קונה או סוחר דרך השוק השחור כשלא היה לי כסף לקנות. כך היה לי כל הזמן משהו לעשן. אחרי ההתמוטטות והתפרצות של הטראומה הבנתי שאם אני לא רוצה להידרדר לתרופות פסיכיאטריות, יש לי צורך לקבל קנאביס רפואי. במהלך האשפוז נתנו לי תרופות להרגעה. זה היה מחריד. תחושה שלקחו לי את הרגשות. הייתי זומבי.
"חיכיתי שלושה חודשים לקבל תעודת נכה. הכל לוקח המון זמן, אבל מזל שיש עמותות פרטיות שעוזרות. ברגע שקיבלתי את הרישיון - וואו! איזה תפנית בעלילה. פה השתנו חיי. במקום להתעורר וישר להיכנס למצב לחימה היה לי כלי להשתמש בו, וחרדות הבוקר ירדו פלאים. הייתי בתת משקל, בחוסר תאבון, והיום כבר חזרתי למשקל הבריא שלי. אני אוכל, והקנאביס מעורר תאבון. ממקום של הסתגרות מהחברה, הסאטיבה תומכת בי ועוזרת לי ביחסים בין אישיים. אני מוצא את עצמי מאוד יצירתי. ברגעים של התקפי חרדה, עישון וכתיבה או נגינה עוזרים לי לעבד חוויות מן העבר.
"בעבר אחרי שעת השקיעה הייתי נכנס ל"כוננות לילה" מתח בגוף וחוסר שקט אל מול עייפות. כאן אני צורך אינדיקה, זן שמרפה מאוד את טונוס השרירים ומערפל בנעימות את ראשי. יש שקט ואני יכול לשכב רגוע במיטה ואפילו ליהנות מכמה שעות של שינה ללא חלומות. וחלומות לא חסר. באשפוז אחרי בדיקות הדם הוסבר לי שתפקודי הכבד שלי בירידה, כלומר התחלה של אלכוהוליזם. באותו היום הפסקתי לאלתר עם השתייה במשך כל שנת השיקום. אני לא יכול לדמיין את התהליך הזה ללא הקנאביס.
"אני נחשף להרבה מעגלי גברים הלומי קרב וזה נעים ומנרמל לראות את הרוב מגלגלים להם את מקלות הקסם של הקנאביס. שיחות על כמה זה עוזר. איזה זנים חדשים יש וכו'. ממש ברגעים אלא של כתיבה אני שואף עשן מתקתק ומאפשר זרימה של מילים. במקום להתכווץ, אני מתרחב ואפילו נהנה מזה.
"היום אני נעזר ב-40 גרם לחודש של שני זנים. כשאני קם בבוקר והלוחם שבי משתלט, אני צריך להזכיר לו שהמלחמה נגמרה. אז אני מעשן ואני הופך לחברתי יותר. הצלחתי לעלות במשקל, אני מנהל שגרה טובה. קיבלתי מתנה, ואשתי קיבלה את הבעל שלה בחזרה. המשפחה שלי קיבלה אותי בחזרה".
הכתבה היא חלק מפרויקט מיוחד של mako קנאביס לרגל יום הזיכרון: