האירוע ששינה את חייו של המוזיקאי ומקים להקת "שוטי הנבואה", גלעד שמעון ויטל, התרחש ב-1989, כשהוא יורה לראשונה בחייו במישהו מטווח אפס והורג אותו. הוא היה רק עשרה חודשים בצבא, בן 19 כשהוא משרת כלוחם גולני בסמוך לגדר המערכת ליד קיבוץ משגב עם, על גבול לבנון.
לקח לו שנים להבין שנותרו אצלו משקעים מאותו אירוע. "אצלי הכל טריגר. אדמה חומה זה טריגר, אבן זה טריגר", אמר באותו הראיון. "15 שנה הצלחתי להגיד יאללה שטויות. עד לבנון השנייה הדחקתי את זה נהדר אתה מתרגל לזה שאתה בקושי ישן. אני כל הזמן אומר לעצמי 'דפקנו מחבלים. איזה יופי, מה זה השטויות האלה יש שלך בראש?'. הרבה חוסר מודעות, שזה היה נהדר, זה מאוד עזר לי.. "
המלחמה שפרצה בשבועות האחרונים הוא ללא ספק טריגר. "אני גר בקציר ונכנסתי למצב של מלחמה" הוא מתאר, "ברגע אחד חזרתי להיות גולנצ'יק רק בלי נשק. אז הכנתי 12 בקבוקי תבערה לזכר 12 המחסניות שהיו לי באפוד פעם. יש לי זולה שאני בונה בה כל מיני דברים. יש לי גם רובה קשת. הייתי שטוף פלאשבקים שלא יאמן. תודה לאל שאני מטפל בעצמי. הבנתי מה קורה ופשוט חיכיתי שזה יעבור. בימים הראשונים אי אפשר היה לדבר איתי. מבחינתי הייתי חייל בלבנון עם אותם מחבלים שהיו אז. לאט לאט אני מתחיל לתפקד. למרות שאין לי נשק אני יודע שאני יכול לתרום. אז אני מגיע לצפון עם הגיטרה".
את הרישיון לקנאביס רפואי קיבל גלעד לפני שנה בלבד. הוא מעיד כי בימים האלה הוא צורך יותר קנאביס, "בשבוע הראשון למלחמה אני חושב שעישנתי 15 גרם, אבל בעיקר בגלל שהיו לי המון פלאשבקים, וכל שאר התופעות", הוא אומר, "זה מרגיע אותי שיש את זה לידי. הכל נכנס לפרופורציות. אבל ככל שחלפו הימים התחלתי להתאזן. התחלתי יותר ויותר להתנדב ואפילו הצטרפתי לכיתת כוננות של הישוב. ולא אעשן לא לפני ולא תוך כדי הפעילות. יש לי תחושה שאני משתמש בלוחם של פעם שנמצא בי, ושבוע אחרי המלחמה אני מרגיש שאני דווקא די חזק יחסית לאוכלוסייה. מישהו אמר שחזרה לתוך הטראומה בגיל מאוחר, יכולה לעשות דווקא טוב. ימים יגידו".