מיכאל מיקי חן התכוון להגיע מוקדם בבוקר למסיבה ההיא ברעים, שהחלה ביום שישי והייתה אמורה להסתיים בשבת אחה"צ. "אמרתי לעצמי שאסע לכמה שעות, לא לכל הלילה", הוא מספר, "חברים שהגיעו לפניו צלצלו אליו בבוקר שבת שלא יגיע. "יורים טילים", הם אמרו ולא העלו אז בסיוטים הכי גרועים שלהם מה עומד להגיע, אבל הטלפון הזה הציל את חייו של מיקי חן. שבעה מחבריו נחטפו וחמישה נהרגו בשבת שתיזכר לעד כשבת השחורה ששינתה את פני המציאות כפי שהכרנו אותה.

מיקי הוא פוסט טראומטי שסיפורו היכה גלים בעונה השלישית של זמן אמת, "כוח כאילו", ששודרה ב"כאן 11". הוא שירת ביחידה מיוחדת, שפעלה בשטחים ומטרתה הייתה תפיסת מבוקשים ויצירת הרתעה. שלל הפעילויות האגרסיביות שביצעו לצד פיגוע קשה בו נרצח חבר קרוב מאוד שלו, גרמו לכך שהוא לא חזר משם אותו בן אדם.

כמו פוסט טראומטיים רבים, גם לחן לקח שנים להבין את מצבו, שנים לקבל הכרה ממשרד הביטחון ושנים עד שהחל להיות מטופל בקנאביס רפואי. "הייתי אנטי קנאביס. מבחינתי אלה היו סמים כמו הרואין. מפגש מקרי עם יוצא סיירת צנחנים עם פוסט טראומה שהכרתי בהולנד ונתן לי שאכטה מקנאביס שינה את חיי. הרגשתי כאילו זו יד ענקית חמה ומלטפת. פתאום היה לי טיפה תיאבון, ישנתי יותר טוב. לא הבנתי למה דחפו לי כל כך הרבה תרופות שעשו לי דברים איומים", סיפר בראיון לכתבה שפורסמה פה ב - mako קנאביס.

המאורעות האיומים של השבועות האחרונים היוו טריגר עבור מיקי ועבור פוסט טראומטיים אחרים. חלקם התכנסו בבית, חלקם יצאו לעזור כסוג של תרפיה, וכולם מרגישים שלקנאביס יש משמעות חשובה דווקא בימים אלה. "אני צורך הרבה יותר קנאביס. בשגרה החושים שלי מאד חדים, אני רגיש לכל דבר ועכשיו עוד יותר מהרגיל", משתף מיקי. למרות שהוא מתגורר באיזור השרון ולא ביישוב שנחשב למאוים, הוא עדיין ערוך לכל תרחיש. "אני כמעט לא יוצא מהבית. חימשתי את עצמי כמה שיותר. בכל חדר יש פה איזה חרב. כבר מצאתי נקודות מילוט במקרה ויקרה משהו. אני די מוכן למה שיקרה גם בחוץ וגם בבית. אפילו צלצול טלפון מפחיד אותי. אני לא עושה רעשים בבית. לא מוסיקה לא טלפון מצלצל. את האורות בבית אני מעמעם כדי שלא יראו את הצללית שלי. כדי שאם מחבל יסתובב לי בחצר שלא ידעו איפה אני. יש לי מצלמות מסביב לבית, הכלבה שלי מאד ערנית היא נובחת על כל עלה שנופל. היא סוג של אזעקה.

"הרבה אנשים חווים עכשיו חרדה. זה פשוט נורא. אני אישית לא מסוגל אבל יש לי חברים שנאלצים להסתכל על סרטונים ותמונות כדי לזהות נעדרים. כל המצב מאד משפיע על הלילות שלי ועל התיאבון שלי. על הכל. נמנע מלראות חדשות אבל אני כן בקבוצת הווטסאפ של היישוב, כדי שאם יקרה משהו יידעו אותנו".

לכתבה על הפוסט טראומה של מיכאל מיקי חן בפרויקט יום הזיכרון >>