ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אנחנו זוכרים את החיילים שנפלו בעת הקרבות על הגנת מדינת ישראל. אבל יש גם את הגיבורים שחיים בינינו – פצועי צה"ל שקולם לא תמיד נשמע. בישראל חיים למעלה מ-50 אלף פצועי צה"ל, ביניהן גם נשים ששירתו בתפקידים שונים במהלך שירותם הצבאי ומאז נושאות איתן צלקות נפשיות ופיזיות. כשמדברים על הלומי קרב, התמונה הראשונה שעולה לנו בראש היא של לוחמים, אך ישנן גם לוחמות וחיילות שנחשפו במהלך שירותן הצבאי למראות קשים. שנשארו איתן גם אחרי השחרור מצה"ל, והן מתמודדות עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) שעלולה לפגוע בתפקוד היומיומי שלהן.
"מרבית הלומי הקרב הם גברים כי רוב הלוחמים הם גברים, אבל יש גם נשים שסובלות מהלם קרב", מספר עידו גל רזון, מנכ"ל עמותת "לוחמים לחיים". העמותה הוקמה בשנת 2017 על ידי עידו גל רזון ובן גור לוי - לוחמים שנפצעו בזמן שירותם הצבאי והתקשו לקבל את הזכויות המגיעות להם. עידו נפצע בשנת 2007 בעזה במבצע "צלול כיין" ואיבד חברים רבים בקרבות. הוא נכנס לעזה כלוחם גולני וכחלק מפעילות של גדוד 51, מטרת המבצע היתה לסכל ירי טילי גראד, סיכול פעולות טרור וחשיפת מנהרות. עידו זכה להכרה רק בשנת 2015, כאשר השמיע קול זעקה בוועדה לעניני ביקורת המדינה, שדנה בזכויות לוחמי צה"ל שנפצעו בעת שירותם הצבאי.
"הקמנו את העמותה כי הבנו שעושים לחיילי צה"ל עוול. במדינת ישראל כל אדם, בין אם הוא גנב או רצח, זכאי לייצוג משפטי על חשבון המדינה. לעומת זאת, כשחיילי צה"ל רוצים לקבל הכרה ולמצות את הזכויות שלהם לאחר שנפצעו בשירות, הם צריכים להגיש תביעה אזרחית שעולה כסף רב ולוקחת בין 10 ל-20 שנה", הוא מסביר. "העמותה שלנו מעניקה ליווי משפטי בהתנדבות, ותהליך קבלת ההכרה בזכויות החיילים מסתיים בתוך חצי שנה. אנחנו מלווים את הלוחמות והלוחמים מהגשת התביעה, דרך הגעה לוועדות הרפואיות ועד התביעה נגד משרד הביטחון. בנוסף, אנחנו עורכים כנסים ומדריכים את הפצועים על כל הזכויות שמגיעות להם".
בכמה מקרים של הלומות קרב העמותה שלכם טיפלה?
"כיום אנחנו מטפלים בחמישה מקרים שונים של נשים שסובלות מהלם קרב. ביניהן פרמדיקיות, לוחמות קרקל ותצפיתניות שחוו אירועים קשים במהלך השירות, וזה משפיע עליהן ממש כמו לוחם שחזר משדה הקרב. אני מאמין שיש עוד נשים רבות שזקוקות לעזרה וצריכות הכרה מול משרד הביטחון. כיום יש שיפור ביחס של משרד הביטחון ללוחמים וללוחמות, והנשים מקבלות את אותו יחס כמו הגברים. יש סוגיות מסוימות שהלומות קרב מתמודדות מולן באופן מובהק יותר מהלומי קרב, כמו למשל האיזון בין האימהות לקריירה. חשוב לציין שיש טיפולים וזכויות שמותאמות יותר לנשים, כמו למשל עזרה בעבודות הבית".
"תוך כדי השיעור ערכו באקדמיה ניסוי צופרים. מצאתי את עצמי בוכה מתחת לשולחן"
אחת מהלומות הקרב ששיתפה אותנו בסיפור שלה היא שירה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), שסובלת מהפרעת דחק פוסט- טראומטית בעקבות שירותה הצבאי במהלך מבצע 'צוק איתן'. שירה שירתה בין השנים 2013-2015 כמפקדת בקורסי חובשים בבה"ד 10. במהלך המבצע, נשלחה להדריך חיילים קרביים כיצד לבצע לעצמם פעולות מצילות חיים, רגע לפני שהם נכנסים ללחימה בעזה. "מאוד שמחתי על ההזדמנות לעזור ולתרום, אבל נחשפתי שם לאירועים שהיו טראומטיים עבורי", היא מתארת. "הדרכתי חיילים רגע לפני שנכנסו לעזה ונסעו על נמרים (נגמ"ש מרכבה, מ.ב) ומשוריינים. פעמיים ירו עלינו תוך כדי ההדרכה. פעם אחת הייתה קריאה בקשר לתפוס מחסה. מיד זרקתי את עצמי לתעלה, שמתי ידיים על הראש והתפללתי שלא יפגעו בי. בפעם אחרת ירו עלינו רקטות, ובזמן שהחיילים נכנסו לטנקים אני נשכבתי על הרצפה והרגשתי חסרת אונים.
לא הייתי קרבית. חבשתי קסדה ולבשתי אפוד שלא הייתי רגילה אליהם ולא הייתי מוכנה לזה. לחיילים בחטיבת גולני היה הומור שחור בלי גבולות. הם אמרו שהם ממילא ימותו מחר, ורצו לחלק לי סיכות לוחם וכומתות כי טענו שימותו בקרב. זרמתי עם הצחוקים שלהם כדי שישתפו פעולה עם ההדרכה, אבל היה קשה להכיל את הבדיחות שלהם כי היו לי חברים שכבר נהרגו במלחמה. אחרי שהם נכנסו לעזה, גיליתי שאחד מהחיילים שהדרכתי נהרג. זיהיתי את הפנים שלו בחדשות.
אחרי השחרור מהצבא עבדתי בשבע עבודות במקביל, למדתי, עסקתי בספורט ויצאתי עם חברים. הייתי עסוקה כל הזמן ולא עצרתי לרגע. זה היה כנראה כדי לברוח מעצמי. במשך שנים התסמונת שלי הייתה 'רדומה', מלבד כמה תסמינים שלא ייחסתי להם בזמנו חשיבות. עשיתי תואר בביו-טכנולוגיה ימית, ותוך כדי השיעור ערכו באקדמיה ניסוי צופרים שלא הודיעו עליו מראש. כל התלמידים התעלמו מזה, אבל אני מצאתי את עצמי בוכה מתחת לשולחן. אחרי שנרגעתי הלכתי למזכירות והתלוננתי על כך שהם לא הודיעו מראש על הניסוי צופרים, ואז שוב התפרצתי בבכי".
מתי הבנת שאת סובלת מ-PTSD?
"זה קרה לפני שנתיים. הייתי לפני סיום התואר והתחילו לי בעיות ריכוז וזיכרון שלא היו לי לפני כן. השורות בספרים "רקדו לי" וסבלתי מכאבי ראש. לא ידעתי מה הסיבה לזה. שלושה חודשים אחר כך, החלו פלאשבקים מאירועים ב'צוק איתן' שלא זכרתי בכלל וצצו לי בראש תמונות של חיילים שנהרגו. סבלתי מהתקפי חרדה ודמיינתי שאחי, שמשרת כלוחם באגוז, נפצע. משם זה הלך והידרדר. הפסקתי לעבוד, נכנסתי לדיכאון, היו לי מחשבות אובדניות והתחלתי לסבול ממיגרנות ומפיברומיאלגיה (כאב מפושט במערכת השרירים). כל רעש וצפצוף הציף בי את הטראומה מחדש. הרגשתי שיורים עליי. הגעתי לפסיכיאטר והוא איבחן שאני סובלת מ-PTSD".
"מגוש של דיכאון וכעס, חזרתי להיות עצמי"
בעקבות האבחון, החלה שירה לקבל מגוון רחב של טיפולים, כמו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וטיפול EMDR שמסייע לטפל בטראומה. לדבריה אחד הטיפולים שעזרו לה במיוחד היה הטיפול בקנאביס רפואי. "כבר אחרי הצבא התחלתי לעשן קנאביס בקטע חברתי. אחרי שהתחילו לי הפלאשבקים עישנתי קנאביס כדי להתמודד עם התקפי החרדה".
איך קנאביס רפואי מסייע לך?
"אני מעשנת ארבע פעמים ביום, בהתאם לתסמינים שאני חווה. התנסיתי בהרבה סוגים של כדורי שינה כדי להירדם ולא לחוות סיוטים. הכדורים האלה חזקים מדי, לא עוזרים או גורמים לתופעות לוואי קשות כמו להיות בתוך סיוט ופלאשבק ולא להצליח להתעורר, וממכרים בנטילה קבועה. לכן, אני מעדיפה קנאביס. אם אני לא מעשנת קנאביס לפני השינה יש לי סיוטים נוראיים, אבל כשאני מעשנת אני לפעמים מצליחה לישון. זה ההבדל בין תפקוד כלשהו לחוסר תפקוד מוחלט. ניסיתי ליטול תרופות לטיפול בפיברומיאלגיה והכדורים הקונבנציונאליים לא עזרו לי ולוו בתופעות לוואי קשות, בעוד שהקנאביס מאוד עוזר לשיכוך כאבים, מרגיע אותי ומפחית את החרדה. פעם כשהייתי הולכת ברחוב הייתי מתמוטטת וחווה התקף חרדה נוראי. כל רעש הפחיד אותי וההמולה של האנשים איימה עליי. בעזרת עישון קנאביס רפואי, איכות החיים שלי השתפרה ותדירות התקפי החרדה שלי ירדה. הקנאביס הציל אותי. רק בזכותו אני יכולה לצאת מהבית ולתפקד. אני לא יודעת איפה הייתי היום בלעדיו.
יש לטיפול בקנאביס גם חסרונות – למשל, בעיות הזיכרון שיש לי גם ככה, מוחמרות בגלל הקנאביס. אבל זה שווה את זה כי זה החזיר אותי לחיים. מגוש של דיכאון וכעס, חזרתי להיות עצמי. אני יותר נוכחת ולא מנותקת רגשית. זה שיפר לי את איכות החיים".
בימים אלו שירה מתנהלת מול משרד הביטחון כדי שיכירו בה כפוסט טראומטית. מי שמסייע לה בכך היא עמותת "לוחמים לחיים". "המטפלת שלי הציעה לי לפנות למשרד הביטחון כדי לקבל את העזרה והזכויות שמגיעות לי, אבל לא רציתי להתעסק בזה. הרגשתי אשמה שאני בכלל בחיים, ושאני לא צריכה להתבכיין. שאני בכלל לא הייתי קרבית, אז מה הקשר לפוסט טראומה?", היא מסבירה. "אבל בסופו של דבר ועם התדרדרות המצב, השתכנעתי שאני זקוקה לעזרה הזו ופניתי לעמותה. שתי עורכות דין מדהימות שמתנדבות בעמותה, רינת גולד גזית ועירית פריבר נשר, מלוות אותי בתהליך ומייצגות אותי מול משרד הביטחון. מעבר לכך, בעמותה יש קהילה שלמה של הלומי קרב ואנחנו תומכים אחד בשני. אנחנו מתייעצים על טיפול בקנאביס וזה מאוד עוזר להתמודד".
"כל מי שחבר בעמותה שלנו צורך קנאביס רפואי. זה אחד הנושאים הכי מדוברים בקבוצה של העמותה", מתאר עידו. "הקנאביס עוזר להם לשינה, למצב רוח וליציאה מהדיכאון. אנשים עם פוסט טראומה זקוקים לניתוק מהלחצים שלהם, והקנאביס עוזר להם בזה. הקנאביס מפחית התקפי חרדה ומשפיע באופן מידיי בניגוד לתרופות שיש להן גם תופעות לוואי. עם קנאביס אפשר לחזור לשגרה אחרי התקפים כאלו ולתפקד".
אתה גם מטופל בקנאביס רפואי?
"כן. לפני הקנאביס, הייתי מכור לאלכוהול ונטלתי תרופות הרגעה. סבלתי מהתקפי חרדה יום ולילה. היו טריגרים שהחזירו אותי לזיכרונות מהקרבות. לא ישנתי. לא אכלתי. הייתי במצב קטטוני. קנאביס זה הדבר היחיד שעזר לי. בזמנו לא היה לי רישיון והשקעתי את כל הכסף שלי על קנאביס לא חוקי שגם לא היה איכותי. לפני 10 שנים קיבלתי רישיון לקנאביס רפואי והיום אני כבר לא לוקח תרופות. אני מתפקד באופן מלא, יכול להרצות מול קהל ודברים שלא הייתי יכול לעשות בלעדיו".
מה המסר שלך לחיילים ומשוחררים שסובלים מתסמונת דחק פוסט טראומטית?
"חשוב מאוד לא להתבייש ולא להכחיש את זה. הבושה הזאת עלולה להרוס לכם את החיים. יש כאלה שמגיעים לגיל 50 ורק אז הם מבינים שהיו צריכים לקבל טיפול. כשאנשים פתוחים עם עצמם ועם מה שהם חוו ועוברים תהליך, הם מגיעים למקום טוב יותר".
לתרומות לעמותת "לוחמים לחיים">>