אלמוג שמואלי (34) הוא מחצית מהצמד האלקטרוני 'אנדרקאבר'. ממש לאחרונה, הצמד שהיה אמון על להיטי טראנס בסך מאות מיליוני השמעות, החליט לסיים את דרכו. תפסנו את שמואלי לשיחה על התקופה, על הפרידה ועל החיים שאחרי. בצל הקורונה, בצל הטרגדיה במסיבת הטבע האחרונה ובצל המציאות הנוכחית זה קצת קשה לו אבל הוא לא מתכנן לעצור לרגע. עכשיו, הוא משקיע את כל כולו ביצירה תחת שם במה חדש – Afterlife, איתו הוא מאמין שיצליח לכבוש את העולם.
"התחלתי עם המוזיקה בגיל 15, גיליתי את הטראנס הפסיכדלי כשאח גדול של אחד מחבריי הילדות שלי, שהיה יוצא המון למסיבות, הביא לי דיסק ששינה לי את החיים, זה היה הדיסק החדש של Alien Project. נמשכתי לסאונד, הרגשתי כמו יתוש שמתקרב למנורה הסגולה".
לא חטפת כוויה?
"הייתי יותר קרוב לראות את האור, לא הפסקתי להקשיב לזה והסתובבתי כל היום עם אזניות, ממש עד שהלכתי לישון. הרכבתי כל מיני קומבינציות של רמקולים בחדר והחלטתי שאני מתחיל לנסות ליצור, פשוט ככה. היום הכל נמצא ביוטיוב ובגוגל, בזמנו זה היה קצת שונה - היה לי מחשב, מגבר ביתי וזהו. יצאתי לדרך".
אתה זוכר את המסיבה הראשונה שלך?
"בטח, זה היה אירוע פרטי של בחורה בשם מאירה שלימים נפטרה מסרטן. אירוע מחתרתי, 250 איש, רובם חברים. ניגנתי עם עוד חבר והשמענו איזה טראק שיצרתי, הסאונד לא היה פיצוץ אבל התגובה הייתה טובה. זה נתן לי דרייב, הבנתי שאם בצורה החובבנית הזאת אנשים כל כך נהנים אז יש לאן לשאוף".
מתי באה הקפיצה?
"זה היה תהליך. התחלתי לארגן מסיבות עם עוד כמה חברים, הייתי מנגן במחתרות תחת שמות שונים, פעם דארק ופעם גואה, ואחרי תקופה ארוכה החלטתי לעשות הפסקה, הרגשתי שזה קצת שוחק אותי ופשוט הלכתי לעבוד בהשכרת רכבים במשך שנתיים. אחרי כמה חודשים התחיל שוב לדגדג לי, הייתי יושב במשרד ופשוט מדמיין את הבמות, הייתי מצייר איורים לליין אפים דמיוניים וכשחזרתי - חזרתי רעב. שוב הרמתי מסיבות, הייתה פעם אחת שהבאנו אמן מדרום אפריקה, קיבלנו תגובות מעולות וזה גרם לי לרצות יותר, לעשות מסיבות גדולות יותר".
אי אפשר היה להתעלם מעצם העובדה שהראיון מתקיים בסמוך למוות המוקדם של אריאל יואב צפריר ז"ל. למרות שמותו התרחש במסיבת מחתרת, שמואלי טוען כי במסיבות שלו הדברים התנהלו בצורה אחרת ואף פעם לא קרה מקרה דומה. "תמיד דאגנו לאמבולנס, למים, לשלטים שמתזכרים אנשים לשתות".
המצב הזה הוא לא קצת רולטה רוסית?
"אם האנשים שם היו אחראיים, גם אלו שהיו סביב אותו בחור וגם מארגני המסיבה, זה לא היה קורה. חשוב לי לציין שאני באמת משתתף בצער המשפחה, מדובר באובדן גדול ודווקא מהמקום הזה של האסון, חשוב לנסות ולמנוע את הטרגדיה הבאה. מצד אחד יש ביקוש מטורף מצד הקהל ומצד שני אין שום הסדרה בנושא קיום אירועים תחת כיפת השמיים עבור אירועים קטנים. אמנים אלקטרוניים שזאת האמנות שלהם, זאת המוזיקה שהם יוצרים, זוכים שנים לקיפוח מצד הגופים שאחראיים על תמלוגים, זוכים ליחס מחפיר מהמדינה ונשענים על אהבת הקהל ותו לא. הקהל הזה נמצא בשטח, לא בספריות. אנחנו לבד, אף אחד לא מכיר בנו, משרד התרבות מזניח אותנו".
אתה חושב שההתעלמות הגורפת של המדינה מן התרבות האלקטרונית וזו הטראנסיסטית בפרט, היא זו שמביאה בסופו של דבר לקיום אירועים ללא אישורים?
"זה קורה כבר כל כך הרבה שנים שזה באמת קשה לבוא להגיד מי אשם קודם אבל דבר אחד בטוח, לשני הצדדים במשוואה הזאת יש אחריות להפקרות הקיימת. תרבות הטראנס מדוכאת כל כך הרבה שנים ע"י המדינה שנדמה לאנשים שאין באמת פתרון ראוי. אומרים לנו 'או פסטיבל המוני בעלויות של מיליוני שקלים או שאל תעשו בכלל'. זה מביא אנשים להרים אירועים כשהם חוסכים פה וחוסכים שם והנה, יש טרגדיות. אם המדינה תביא לרגולציה בכל הקשור לקיום אירועים עבור 200, 300 או 400 איש, ממש כמו המודל הגרמני בתחום הזה, תאמין לי שהכל ישתנה, בליינים יוכלו לחגוג בצורה בטוחה יותר, אמנים ייזכו לקבל במה ראויה יותר ובוודאי שנשמע בתקשורת על פחות ופחות פציעות ומקרי מוות מיותרים".
ועד שזה יקרה, בסוף אנחנו ממשיכים לשמוע על אירועים לא חוקיים ומקרים שמתכתבים עם הסיפור של טוהר דוד ז"ל ושל אריאל יואב צפריר ז"ל. זה גורם לנו לתהות אם אין איזה רגע כזה שאנשי בסצנה שואלים את עצמם "אולי זה פשוט לא שווה את זה?". שמואלי טוען שיש: "זה מסוכן ואין ביטוח וקורות טעויות שדרך אגב גם אני חטאתי בהן כשהייתי צעיר יותר, היום אני יודע להגיד שזה פשוט לא שווה משום בחינה. יחד עם זאת, בסוף יש לאנשים ייצר מסוים ואי אפשר לנעול אף אחד בבית. שני הצדדים, המדינה ותרבות הטראנס כאחד חייבים לעבוד בשיתוף פעולה על מנת להבטיח את שלומם של ציבור המבלים".
האם דווקא לאמנים הגדולים אין את האחריות להימנע מלנגן באירועים כאלו ולהגיד בלי להתבייש "אסור לנגן במסיבות כאלו"?
"בוודאי שיש, אבל צריך גם להסתכל על הצד השני. אי אפשר לגרום למאות משפחות לאבד את הפרנסה, כי זו גם פרנסה מעבר לתחושת הגשמה. אמנים צריכים לעבוד ובתנאים הנוכחיים פשוט לא נותנים להם. מה שכן, לאמנים יש אחריות לבחור את האירועים בהם הם מנגנים, בתור 'אנדרקאבר' יצא לנו לוותר על לא מעט אירועים בהם המארגנים הציעו לנו לא מעט כסף כי הרגשנו שזה פרוץ מדי, שזה טו - מאץ'. למארגני המסיבות האלה יש אחריות גדולה, הם חייבים להביא אמבולנס פרטי ואנשים שתפקידם לדאוג לשלום המבלים. חשוב לעשות את זה לא רק כ'מפיק', אלא גם כבן אדם וכשזה לא קורה – זה פוגע בסצנה כולה, לא רק באותם גורמים השייכים לאותו אירוע נקודתי".
יכול להיות ששם הבמה החדש שלך, Afterlife, מדבר גם על התבגרות אישית ולא רק מוזיקלית?
"חד משמעית כן, חזרתי מברזיל אדם אחר".
שמואלי עבר תהליך. הצעיר שהתגלגל בטעות גמורה למסיבות הטבע הפך ב-2014 לצידו של אדם בלו לאחד ההדליינרים של תרבות הטראנס המקומית. תחת השם "אנדרקאבר" הם ניצחו על כל במה אפשרית, נשמעו בכל אירוע המוני שמתחיל בחתונה ונגמר במירוצי אופניים ונדמה היה כי הם בדרך הנכונה לכבוש את העולם. עכשיו, שמואלי מספר בכנות על התקופה הזו, על סיבת הפרידה האמיתית ועל שם הבמה החדש שלו, Afterlife, שמסמל בשבילו את דרכו החדשה בעולם המוזיקה ובחיים בכלל.
"ב-2014 סיימתי את השותפות שלי בפסטיבל היוניטי, כבר הייתי 10 שנים בתוך הסצנה וחיפשתי את המשך דרכי. באחד הערבים של אותה שנה יצאתי לאיזשהו בר בראשל"צ ושם פגשתי את אדם שהיה כבר אמן משופשף שהספיק לנגן לא מעט פעמים בחו"ל. הוא עשה שם איזה לייב, סיים את ההופעה, דיברנו קצת ובהמשך התגלגלנו לאולפן שהיה לו בבת ים. החלטנו לעשות איזשהו טראק ולא הכרנו מספיק לעומק כדי להבין כל אחד את המוח של השני, אז עשינו מיקס כזה שכל אחד מאיתנו הביא את הקטע שלו, שילבנו קצת ווקאלים והרגשנו איתו טוב, אז פשוט שחררנו אותו בשעות הערב. יום למחרת קמנו בבוקר וראינו שהוא הספיק לצבור למעלה ממיליון צפיות. הטראק הזה היה Chapati שהיום עומד על 45 מיליון צפיות רק ביוטיוב. הכל קרה נורא מהר, תוך חודשיים כבר התחלנו להופיע ביחד תחת השם איתו חתמנו על אותם להיטים, קראנו לעצמנו Undercover".
מיליוני צפיות והשמעות, פריצה אל לב ליבה של הסצנה האלקטרונית המקומית, אפילו חדירה אל הזירה המיינסטרית שחגגה עם הלהיטים האלו גם בימי הולדת וחתונות. שמואלי לא חושב שיש מתכון להצלחה אבל כן חושב שיש רכיבים חשובים. "אחד מהם הוא לשמור על הרמה האנרגטית. דאגנו לשלב את הרכיב הזה שמרים את האווירה בכל טראק כזה או אחר שהוצאנו. בשיא, הרכיב הזה הביא אותנו לנגן ב- 40 מסיבות בחודש שהתפרסו על כל השבוע".
אז למה זה נעצר?
"לי זה מרגיש שזה ברא מהמקום המוזיקלי יותר. אני חושב שהקהל ציפה למשהו מסויים ועם ההתפתחות המוזיקלית שלנו הלכנו למקום יותר עמוס מבחינת הצלילים והקו הפסיכדלי שפחות התקבל. הקהל גילה אותנו כטראנס מיינסטרימי וכשאמרנו 'היי! בואו נשנה כיוון' היה לו קצת יותר קשה לאכול אותנו והחלטנו שלא משנה מה אנחנו לא מוכנים להיות להיטי קיץ ולהתאדות תחת ההצלחה".
מה עשיתם בכדי למנוע את זה?
"המשכנו ליצור מוזיקה שהאמנו בה אבל התפצלנו באופן פיזי, החלטתי שאני טס לברזיל עם ארוסתי שהפכה מאז לאשתי. זה קרה במסגרת מקצועית לאחר שסוכן אמנים מוכר בברזיל הזמין אותנו בטור ארוך שהתגלה כקצר בהרבה ממה שחשבנו. ההבטחות של הסוכן על עבודה מרובה התגלו כלא נכונות, לא חזרתי לכאן מורווח אבל בהחלט הצלחתי ליהנות שם מהשאר, גרנו "בהוליווד" של ברזיל והתקופה הזו זה הייתה עבורי ממש טובה לנפש.
ואז הבועה התנפצה?
"היא נגדעה בגלל הקורונה. 48 שעות לפני שסגרו את שערי המדינות המשפחות שלי ושל אשתי הצליחו לשכנע אותנו לחזור כשאנחנו משאירים את כל החיים שלנו מאחור. חוץ מהכלבה, לה הצלחנו להשיג אישור מיוחד דרך שגריר ישראל בברזיל, הכל נשאר שם, ציוד ורהיטים בשווי עשרות אלפי שקלים, לא הספקנו לקחת איתנו כלום. למרות כאב הלב זאת הייתה החלטה נכונה, אם היינו נשארים שם או שהייתי נאלץ להיות נהג של אובר או שהיו חוטפים אותי ומבקשים עליי כופר".
אתה חוזר לפה ואיזה עולם אתה מגלה?
"אחר לגמרי. אין אירועים, בטלוויזיה לא מפסיקים לדבר על המצב הבריאותי והכלכלי הקשה, כל האווירה מתוחה".
זה מה שהביא לפרידה בינך ובין אדם?
"לא, הייתה לנו תקופה מדהימה ביחד והבנו שכל אחד רוצה להמשיך בדרכו המוזיקלית שלו, אנחנו עושים אמנות ואמנים ממציאים את עצמם ואת דרכם כל הזמן בלי הפסקה ולפעמים בהרכבים ולהקות לא כולם הולכים לאותה הנקודה, אז צריך לעצור בזמן. דווקא הקורונה הציפה לנו דברים והצלחנו לדבר יותר בפתיחות על הדברים מבלי לערב יותר מדי רגשות ואת העניין האישי. נפרדנו באמת בטוב ובסוף, אני חושב שלקחנו החלטה נכונה".
אז מה עכשיו?
"הקמתי את הפרויקט החדש שלי, Afterlife. אחרי 'אנדרקאבר' שבאמת הייתה הנקודה המקצועית הבולטת ביותר שלי לאורך השנים, הרגשתי שאני צריך להתחיל משהו חדש וצברתי כבר מספר קטעים חדשים וביניהם חידוש ל-Deeply Distrubed של אינפקטד מאשרום הגדולים, אותו עשיתי עם סימבוליק ולייפורמס.
נשאר בך רעב?
"אני רעב, אני יוצר מוזיקה שאני מאמין בה ועושה אותה ממקום אגואיסטי מאוד של 'אני מאמין'. לא מעניין אותי יותר לייקים וחשיפה, אני הולך למקום אחר, אנדרגראונדי יותר. אחרי שהפצתי קטע אחד שלא הספיק אפילו לעבור 'מאסטר' כבר הספקתי לקבל הצעה לנגן באירוע גדול בארגנטינה. בגלל הקורונה זה הספיק לרדת מהפרק אבל אני אופטימי, אני מאמין שיהיה טוב ומחכה לעולם שאחרי, אני מוכן אליו".
העולם הזה יעבור רגולציה בתחום קיום האירועים תחת כיפת שמיים?
"אני מקווה מאוד, למען כולנו".