מסיבת גג המונית. אני נמצא עם חברים, בחורות, זו שעת שקיעה. מוזיקה אלקטרונית מלטפת את האווירה שעולה ועולה בעקבות הדרופ, הדיג'יי מרים את ידיו, אנחנו מרימים לחיים, מתלהבים, צועקים ומישהי מושכת לי את היד. היא גוררת אותי אל תוך הצפיפות הבלתי נתפסת, מחבקת אותי ולוחשת לי באוזן: "תתעורר!!!" שגרם לי לזנק בבהלה מהספה בסלון. החלום התפוגג, הרומן החטוף לא יחזור ונותרתי עם פרופ' סיגל סדצקי על מיוט.
אני משפשף את העיניים וטיפה מגביר את הווליום. באולפן החדשות ידברו על מסיבת הטבע שפוצצה, על המפורסמים שלא התאפקו עם החגיגות, על המסיבות במלוניות הקורונה, וזהו, זה מה שנשאר. הדבר הכי קרוב לבקסטייג' בימים אלו זה לרקוד על הכתפיים של שקד קוממי במלון שערי ירושלים. חיי הלילה אינם עוד, הם בקיפאון. מרגישים כמו זיכרון עמום מתקופה שלא ידוע מתי תחזור. כרגע, הם לא יותר מחלום נשכח.
בעלי הברים והמועדונים, המפיקים, האמנים, היחצ"נים, הברמנים, המלצרים, הצלמים והמאבטחים, כולם כלואים בתוך סיוט מתמשך. חלקם החליטו לשנות כיוון, לפחות עד יעבור זעם. הם לוקחים את שלל היכולות שצברו תחת האפלה ויוצאים לחפש עבודה חדשה. עכשיו, הם יוצאים אל האור. תכירו את האנשים שחישבו מסלול מחדש כדי להביא כסף הביתה ובעיקר כדי לא לעצור את מרוץ החיים שיצאו מהמסלול של כולנו.
"חוץ מחודשיים עבודה במימדיון בגיל 15, לא עבדתי מעולם במשהו שלא קשור בצורה כזו או אחרת לחיי לילה", מספר לנו יניב טבריה מפיק ליין המסיבות "אנונימוס". "בעשור האחרון יחצ"נתי כמעט בכל מועדון מוביל בעיר, כשבשנתיים האחרונות ליין המסיבות שלי ושל שותפיי הצליח להשתלט על מיטב גגות העיר, על מועדון הבארבי ועל חללים מעניינים נוספים: HVOB, סטברוז, הו מייד הו, אפילו את פרנצ'סקו טריסטיאנו הספקנו להבא לכאן לפני שהכל נסגר. ב-2 באפריל היינו אמורים להתניע מסיבה נוספת, אבל שבועיים לפני כן כבר הבנו שמסיבות לא הולכות להיות כאן בזמן הקרוב".
הפתרון?
"ניסינו לסחוב את הלילה במישור האינטרנטי באמצעות שידורי לייב, העבודה שלנו היא לשמח אנשים והרגשנו שההצגה חייבת להימשך. יחד עם זאת, ההצגה חייבת להימשך גם בחיים שלי ואחרי חשיבה ממושכת, באמצע אפריל החלטתי להתחבר לרשת ג'מבו סטוק. ראיתי שמחפשים שם מנהל שיווק, מישהו שיבנה את האסטרטגיה השיווקית, שיהיה אחראי על מועדון הלקוחות, שירים את אתר הסחר ויהיה איש הקשר מול משרד יחסי הציבור. בכל אלה התנסיתי בלילה והרגשתי שזה יכול לשבת עליי טוב. צדקתי.
חיי לילה תמיד היו דבר "סקסי", אתה מצליח למצוא את התחושה הזו גם בהתעסקות סביב מוצרי "הכל לבית"?
"מה שסקסי בחיי הלילה הוא הביטוי של אנשים, החשיבה מאחורי ההפקה שמצליחה לגרום לאנשים לרצות לבוא ולחגוג. זו הנעה לפעולה ואני פועל באותה צורה גם בימים אלו ברשת החדשה בה השתלבתי, וכשזה מצליח לקבל ביטוי, אני מוצא את תחושת ההגשמה שאיבדנו בתוך הכאוס הזה שנקרא קורונה. הלילה הוא מקום שאני ממליץ לכל אחד להתנסות בו בין אם לתקופה קצרה ובין אם לתקופה ארוכה, הוא מקנה למי שעוסק בו יכולות מכירה ושיווק שיכולות לשמש אותו בכל מקום אחר בו ימצא את דרכו בהמשך".
ומה עם הלילה? נגמר?
"הקורונה הוציאה את תרבות הלילה להפסקה והעוסקים בה צריכים להמשיך להתקיים ממשהו, כרגע דחינו את כל התכנית האמנותית של 'אנונימוס' ובית הבובות בשנה, זה רק מרגיש סוף העולם. הקורונה היא דבר רע, אבל אני מאמין שהיא מאפשרת למי שרוצה לנצל את הזמן שהיא נתנה לו את האפשרות ללמוד ולבצע שינויי כיוון עליהם לא חשב בזמן שהוא היה תקוע בתוך הלופ השגרתי".
"כשאתה נמצא ברכב ועובר בין כתובת אחת לשנייה באמת יש לך הרבה זמן לחשוב", מתחבר לדבריו של טבריה בן ג'רבי, אחד היחצ"נים המובילים של מועדון "השלוותה" ושותף פעיל במועדון "הפיינשמייקר&פישר". "לפני מספר חודשים הבנתי ששום דבר לא עומד להשתנות בזמן הקרוב, הקורונה איתנו לתקופה ארוכה וצריך להביא כסף הביתה, אז התחלתי לעבוד ב- 'תפוז', חברת שילוח והפצה למוצרי סחר אלקטרוני".
מה יש לך להגיד לאנשים שלא רוצים להתחיל לעבוד בתחומים אחרים בינתיים?
"שאם מישהו יושב בבית וחושב שמשהו ייפול עליו מהשמיים, הוא טועה".
מה התגובות שאתה מקבל על שינוי הכיוון?
"פחות התעסקתי בתגובות והתעסקתי בעבודה, כל עבודה מכבדת את בעליה ובימים כאלה זה נכון יותר מתמיד. אין עכשיו מקום לחפש את ההילה של איש הלילה, אין מקום לקום ב-2 בצהריים, פשוט צריך לקום מוקדם ולתת בראש בתקווה שימצא חיסון בהקדם בתקווה לחזור לפעילות בקלאב כבר בחורף הקרוב".
לתקוות של ג'רבי שותף גם גיא גורן שנמנה בין הבעלים של ה"אברקסס" ו"הדרמה": "אנחנו סגורים כבר ארבעה חודשים כשבין לבין הצלחנו לעבוד 3 שבועות וגם זה במתכונת חלקית. מדובר בהפסדים של מאות אלפי שקלים. אחרי תקופה ארוכה ללא פעילות, תקופה בה הפנמנו שלא נחזור בקרוב לסדר הרצוי, החלטנו להשיק ממשק משלוחים של מוצרי אלכוהול מובילים, מיינות ועד קוקטיילים מבוקבקים עד הבית. מה שהתחיל מפה לאוזן דרך הוואטסאפ הצליח להפוך לביזנס. בזכות העובדה שכל השותפים מחזיקים בכמה מקומות בילוי יש לנו מחירים טובים מספקים ואפשר להנגיש אותם גם לציבור".
תוכל לתאר את המעבר מהחוויה הבין אישית בבר לאפלקציה בה אין לך מגע כלשהו עם הלקוח?
"תשמע, בסוף אנחנו כן מצליחים לשמור, לפחות באופן חלקי, על עולם התוכן בו אנחנו נוגעים, אנחנו מוכרים הפוגה מהצרות. חוץ מזה, אנחנו כן שומרים על חווית שירות שאמנם כוללת ריחוק חברתי אבל אנחנו בעצמנו עושים את המשלוחים, שומרים על קשר עם הלקוחות ומנסים לשמור על שיח. העסק הזה לא מניב רווחים גדולים, ההתעסקות סביבו היא לא מספיק כלכלית, אבל נכון לעכשיו היא מספיקה כדי להשאיר את הראש מעל המים ושומרת לנו על הבייס הצרכני, אנחנו אפילו שולחים מתנה למי שיש יום הולדת. גם אם זה לא הדבר האמיתי, אנחנו משתדלים לעשות תמיד את מה שאנחנו אוהבים".
אז אתם בסדר עם המעבר הזה?
"אני לא נכנס לעניינים פוליטיים, אבל אם המדינה הייתה נותנת פיצוי כמו שצריך, יכול להיות שאנשים לא היו צריכים לאלתר או להפגין. מקומות כמו ה'דרמה' לא ישרדו עוד הרבה זמן אם המדינה לא תתערב כמו שהיא צריכה, וגם ביום שאחרי לאנשים יהיה פחות כסף "לבזבז". חצי הנחמה היא שהמצב ההזוי הזה לפחות מעודד יצירתיות ולך תדע, אולי הממשק הזה עוד ישנה את חווית הבילוי שלא מפסיקה להשתנות פה".
חווית הבילוי אכן משתנה ללא הפסקה ונכון לעכשיו, היא מתחילה ונגמרת בבית. עומר בר, הוא דיג'יי מוכר שחורך את הקלאבים המובילים בעיר והקורונה הביאה אותו להסתגר בבית, לעבוד על חומרים ולחכות שהכל ייגמר, בינתיים זה לא קרה. "חיכיתי והפנמתי שיש לי עוד הרבה זמן לשבת באולפן, הבנתי שצריך למצוא מקור פרנסה חלופי ופניתי לחברים ממעדניית 'ביאטריס'. לאחר הררי הגבינה שנפרסו במשך תקופה די קצרה, נכנסתי שותף בבר שנמצא בסמוך".
אז בעצם הפסקת לתקלט בגלל הקורונה, שינית כיוון ובסוף גם את זה סגרו לך.
"המשכורת שלי ברובה הייתה בנויה על תיקלוטים, התגמשתי ויצאתי לעבוד בעולם תוכן אחר כי הבנתי שאין לי מה לחכות ובסוף סגרו את העסק החדש בו נכנסתי שותף. אז עכשיו אנחנו עובדים במתכונת מסעדה. משגעים אותנו. לא רק אותי - אלא את כל כל סצנת הלילה, את כל עולם התרבות, הבילוי והפנאי. כשכל זה ייגמר אני מתכוון לתקלט בכל הכוח, זאת העבודה שלי וזה מה שאני יודע לעשות. המעבר מעמדת הדיג'יי לעמדת הדלפק הוא מעבר קשה, היום אני מארח וכשהייתי מתקלט היו מארחים אותי".
מעבר חד.
"זה עוד החלק הקל, תחשוב עד כמה קשה למצוא את האושר התעסוקתי שלך כשהממשלה לא מחליטה איך אתה אמור לעבוד ובאיזו מסגרת. לפחות העבודה הזאת משאירה אותי קשור לעולם התוכן אליו אני מרגיש כל כך מחובר וכל כך רוצה כבר לחזור. עד הקורונה הייתה לי שנה מדהימה, הייתי מופיע 4 פעמים בשבוע והשתחררו לי חומרים חדשים. עכשיו קצת יותר קשה למצוא את המוזה. כרגע, אני דוגם את הסאונד הזה במסעדה, בווליום יחסית נמוך, אבל אני מאמין שזה גם מה שיחזיר אותי לעניינים כשהכל ייגמר".