כמעט שנה עברה מאז שפרסמתי את המכתב הפתוח עבור שרת התרבות והספורט מירי רגב. בכמה מילים נטולות כל סממן פוליטי, קראתי לשרה לבוא ולראות עד כמה המדינה מפספסת את כל הקשור לסצנת חיי הלילה שצמאה לקול מייצג וזקוקה לרפורמות ולהקלות. חיי הלילה בארץ מהווים עולם תרבותי שלם אותו צורכים מאות אלפי אנשים במדינה מדי יום - אך אינם זוכים כלל להתייחסות מהיושבים שם בכנסת.
לשמחתי והפתעתי, חלפה שעה בלבד מרגע פרסום המכתב ועד צלצול הטלפון בו בישר לי הדובר של רגב כי השרה "שמחה לאשר את השתתפותה" בסיור אותו התחייבתי להקדיש רק לה. הסיור הזה לא קרה מעולם, אבל מה אכפת לה? העיקר שיש כותרת טובה על שמה - גם אם אין שם רצון אמיתי לעשות למען הציבור.
אם השרה רגב הייתה מקדישה שעתיים בלבד לטיול קטן בין הברים בתל אביב, במהלכן הייתה נפגשת עם כמה מבעלי המועדונים והמפיקים שנכנעו בעבר לבירוקטריה הקשה, היא הייתה מבינה עד כמה המדינה הפקירה את בעלי העסקים שגם ככה מעולם לא היה להם סיכוי להצליח. אולי, אם הייתה מקיימת שיחה קצרה עם יו"ר איגוד הברים והמועדונים בישראל, רונן מיילי, היא הייתה יכולה לראות עד כמה המדינה עושה עוול לבליינים שנאלצים לשלם פה כבר למעלה מעשור כ-60 שקל לכוס וודקה. אבל יותר מכל אלו, הסיור היה ממחיש לה ופותח את עיניה בקשר לנכס התרבותי, המוזיקלי והוויזואלי שאף אחד פה לא השכיל לאמץ.
במדינה שבה מספר הברים והמועדונים מול (באופן יחסי) מספר התושבים הוא מהגבוהים בעולם, לא ברור איך מצליחים לפספס את האינטרס הכלכלי שיגלגל לקופת המדינה מאות מיליוני שקלים. במדינה ממנה יוצאים לחו"ל עשרות אמנים מדי שבוע כדי לנגן על הבמות הגדולות בעולם, לא ברור איך מצליחים לפספס את הפוטנציאל הגלום במסעות שלמים של יחסי ציבור. במדינה שבה השלטון כל כך גאה במספר התיירים שמגיע לכאן, לא ברור איך הוא לא מבין מדוע זה קורה (רמז: לא בגלל חופיה הבתוליים של בת ים, הראפטינג הפראי בירדן המתחדש או ארכיטקטורה יוצאת דופן בערים הגדולות שלא מפסיקות לשאול "מה עם התמ"א?").
בערי הבירה הגדולות באירופה, בעלי המועדונים נהנים מהקלות מס, בעוד שבתל אביב מעדיפים לשלוח פקחים לרשום דו"חות; באמריקה האמנים נוסעים על רכבי ספורט שישקפו את מעמדם והצלחתם, בעוד שהאמנים הישראליים נאלצים להתלבט כאן בין אופניים לקורקינט ממונע. בעולם האמיתי, מפיקים מצליחים גרים בבתים נוצצים. ואצלנו? הם מחפשים דירת 2 חדרים ולא מתיווך.
מילא הם, אבל הנפגעים העיקריים הם אנחנו, הלקוחות, הצרכנים של אותה תרבות בילוי. כדי לצאת למסיבה טובה אנחנו עדיין נאלצים להיפרד מכמה מאות שקלים, עדיין נאלצים לעמוד בתורים ארוכים, עדיין נאלצים לריב עם נהגי המוניות שמנצלים את היעדר התחרות בשעות הלילה וגובים מחירים שנראים כמו מספרי טלפון.
הסצנה היא מפלט הכרחי
תרבות הלילה מדברת על הכמיהה לבטא את עצמך בלבוש מסוים, לצרוך מוזיקה טובה תחת תאורה מדויקת ובמה צבעונית, לפגוש באנשים ולנהל איתם שיח, לרקוד ולהצטרף למילות השיר, להניף את היד בדיוק ברגע שהשחקן המרכזי מאחורי עמדת הדיג'יי מסמן, ההזמנה לשריקה, לחיוך, להנאה – כל זה מרכיב קונצרט שלם שמעודכן לימים בהם הכינורות אלקטרוניים והתופים קומפקטיים.
התרבות הזו חשובה במיוחד, לא רק מעצם צורות הביטוי השונות עליהן היא מדברת, היא מהווה עבור כולנו מפלט מחיי השגרה המשמימים, תרפיה לשירות הצבאי, בריחה מהלחצים הכלכליים שעובדים כאן נון סטופ על כולנו. ולמרות כל הקושי הבירוקרטי והסיכון הכלכלי להקים ברים, מועדונים והפקות שמהוות הפלטפורמה העיקרית לקיום אותה תרבות, יש מי שלוקח על עצמו לקדם אותה ואסור לנו להפנות לו את הגב, גם בשבילו, אבל גם בשביל שלנו יהיה איפה לקיים את כל המוזכר לעיל. זו עבודה עברית, זה ביטוי לחזון הציוני, לא פחות.
זו לא חכמה גדולה להזמין את סקאזי להלחין את "טראק ה-70" לחגיגות יום העצמאות בשביל הרעש התקשורתי כשאין לו אפילו תזכורת אחת במנוע החיפוש המוזיקלי "שירי", אותו השיק משרד התרבות בגאווה לפני מספר שבועות. האם הדיג'יי הישראלי שסיפק להיטים רבים לאורך השנים (כולל מליוני צפיות ביוטיוב) לא ראוי לחלוק רשימה עם אמנים אחרים? ומי מברך על ההצלחה של אינפקטד מאשרום, ויני ויצ'י או רד אקסס מסביב לעולם? כנראה שאף אחד שם בצמרת.
העיקר הכותרת?
קראנו לשרה רגב לתקן ולחבר את תרבות הלילה למשרד אותו היא מייצגת, היא נענתה בחיוב. נקבע מועד אחד עליו פחדו להתחייב, וכשזה לא הסתדר, נעלמו אלטרנטיבות נוספות והלשכה שמחה לבשר במריחה צינית כי "אין תאריכים פנויים". כנראה שאחרי שמקבלים כותרת טובה אין מה להמשיך ולהשקיע. אז מה אם ציבור שלם מחכה?
תרבות חיי הלילה בישראל מהווה חלק מה-DNA של החברה הישראלית, בוודאי הצעירה, ובזכותה מגיעים לכאן תיירים שמשנים את הדעת הציבורית על ישראל בעולם. כסף רב נכנס לקופת המדינה, הציבור מוצא מפלט מתא הלחץ שנקרא מדינת ישראל, והאמנות? בועטת יותר מכל ציור ארכאי שנתלה במוזיאון. במשרד התרבות החליטו להתעלם, כנראה מתוך הבנה שלצעוק "שמאל!" עושה את העבודה הרבה יותר טוב מאשר להוביל רפורמות רציניות למען כולנו.
רגע לפני הבחירות שווה לעצור ולבדוק מי הם אותם פוליטיקאים שפיזרו לנו הבטחות בלי ביטוח, מי הפוליטיקאים שעשו סיבוב על הגב של כולנו בשביל כותרת טובה. אין כאן עניין של ימין או שמאל, יש כאן עניין של עשייה למעני ולמענך. ואם אתם אוהבים לבלות? חפשו את שר התרבות הבא שיוכל לקדם את העולם שאתם אוהבים באמת ויסכים להיפגש עם הנפשות הפועלות. אני לפחות, באמת שמח לאשר מראש את השתתפותי במיזם הזה.