אם תשאלו אסף בורגור איך הוא מתמודד עם הקורונה, הוא יענה לכם שבסך הכל, הסיפור הזה לא כזה נורא. חוץ מחוסר האפשרות לרקוד ולדגום את הסאונד שלו, מהאבטלה, מהמוזות שנעדרות כבר זמן מה ומהתסבוכת המשפחתית. השאר מושלם.
לפני כ-5 שנים שודרה כתבה במהדורת סופ"ש של ערוץ 2 על בורגור. במהלכה ניסו להסביר את הצלחתו של הדיג'יי, שהחל את דרכו כתלמיד עם בעיות חברתיות בביה"ס תלמה ילין, עבר דרך שיתופי פעולה עם אמנים מובילים כמו מיילי סיירוס והגיע עד לכיבוש הבמות הגדולות בעולם. 5 שנים עברו מאז אותה כתבה ומאז לא התראיין לאף כלי תקשורת ישראלי. זה לא היה אקט מתריס, אלא הוא פשוט לא היה צריך לעסוק ביחסי ציבור, הוא העדיף לשבת מול המחשב וליצור.
"אחותי מתחתנת בישראל, אני נמצא בארה"ב וההורים שלי על הקו, שוברים את הראש מה לעשות", מספר הדיג'יי המצליח. "יש לי חברה הונגריה שאינה זכאית להגיע לישראל בימים אלה ואם ניפרד, ספק אם אזכה לראות אותה בקרוב. חייבים למצוא שם איזה שורש יהודי".
כמה קשה החיפוש הזה?
"בערך כמו התקופה הזו. 90% מהיוצרים שאני מדבר איתם לא עובדים, עזוב את זה שה'צ'יל' מתאים יותר מאלקטרוני בתקופה הזו, הכל פשוט באמת מדכא. אין עבודה 4 חודשים. יש לי 20 שירים על המחשב שאני מתלבט אם לשחרר ואם הקורונה הזו לא מספיקה, לפני שלושה שבועות הגיע מקרה ג'ורג' פלויד והחל גל המחאה החדש פה. יש מגפה ואנשים הולכים פה מכות. אנשים מתים וצריך להיות עם טאקט, קטע אלקטרוני חדש זה בערך כמו להעלות תמונה באינסטגרם כשאתה מרביץ דרינק תחת השמש, פחות מתאים".
כאחד שפרץ לתודעה דרך הזירה הדיגיטלית, אפשר לחשוב שבורגור דווקא יתחבר לפתרון הזמני שנולד בעידן הקורונה, "מסיבות הזום". דווקא לא. "כשזה התחיל הייתה התפוצצות. עכשיו הצפיות יורדות ודי נמאס לראות את אותו חרא, גם לא יוצאת מוזיקה חדשה אז כמה אפשר לשמוע את אותו סט?", תוהה בורגור. "חוץ מזה אמנים התחילו להבין שבניגוד למסיבה, ששם אתה יכול לנגן קטע או שניים של אמן אחר, בדיגיטל אתה חשוף לתביעה בעניין זכויות יוצרים כי אסור להעלות את זה ליוטיוב".
אז מה עושים?
"בארה"ב אתה רואה התחלה של אבולוציות שונות לדבר הזה שכוללים סאונד קולנועי ואפילו חניוני דרייב - אין בהם אנשים מגיעים להופעות כשהם יושבים ברכב אבל בסוף, אין תחליף לקלאב או לפסטיבל, אי אפשר להחליף את העניין החברתי בשום דבר אחר כשהמוזיקאים הם לא העניין המרכזי בו, הם רק התירוץ ואם אתה נשאר רק עם המוזיקה לבד בסלון אין דרך אמיתית לחגוג, כי מסיבה היא האנשים ולא המוזיקה".
ודברים לא וירטואלים?
"לא עושים. אני מקבל הצעות לעשות מסיבות בכל מיני מקומות שנפתחו תחת הגבלות של 50% תפוסה ואני בוחר לוותר. יש כמה סיבות: הכסף בהתאמה עומד על חצי, אני לא רוצה לסכן את הקרובים שלי כשאני חוזר הביתה, וגם כי אני חושב על זה שיום אחד גם אני אהיה מבוגר ולא ארצה לשבת בבית בגלל שאנשים לא יכלו להתאפק ורצו לבלות".
אבל בעלי המועדונים מפסידים המון כסף, תרבות הלילה נמחקת.
"הכל נמחק כאן, כולם מפסידים כסף חוץ מבעלי מפעלים לייצור מסכות או נייר טואלט".
אם כבר נמחק, אתה יודע למה סצנת הבייס כמעט ונעלמה מישראל ובוודאי מאירופה? בארה"ב זה עובד חזק.
"באירופה המוזיקה תמיד הייתה יותר EDM בסגנון דיוויד גואטה או טייסטו, ובארה"ב זה הרבה יותר דאב-סטאפ. אנשים שם אוהבים את האגרסיביות, את הסאונד הבועט ומעבר לזה אני חושב שזה עניין שורשי, בדיוק כמו שכדורגל הוא ספורט שנטמע באירופה ופוטבול נטמע בארה"ב,, ולהפך זה לא כל כך עובד. השאלה שלך מאוד מעניינת ובכנות אני שואל את עצמי כבר שנים למה קול הבאס הוא מאוד חזק בארה"ב, 'דראם אנד בייס' אף פעם לא הצליח להגר לשם באמת אבל מצד שני הוא שולט ברוסיה, באנגליה, הוא תמיד בעליות ומורדות אבל הוא תמיד שם בזמן שבארה"ב הוא שומר על אותו הקו והקו הזה יציב. שווה לנסות להמשיך לחפש תשובות לשאלה הזאת".
ולמרות שתת הז'אנר האלקטרוני הזה נמצא במגמת צמצום, לא נראה שהעובדה הזו מצמצמת את היקף פעילותו. הוא מנוהל ע"י Red Light Management ומקבל אין ספור הצעות לחתום בלייבלים הגדולים בעולם. בסוף הוא מעדיף לעשות זאת בעצמו. "לחתום בלייבל לא שלך זה קצת כמו לחתום חוזה עם השטן", הוא טוען ומסביר: "הם באמת יכולים לקחת אותך יותר רחוק אבל החוזה הוא 'חוזה 360' שבעצם אומר שכל הכנסה שאתה מקבל הולכת אליהם ואני לא רוצה להתחלק, פחות מתאים לי. הוצאתי שיר עם גוצ'י מיין, ג'י איזי, ג'וסי ג'יי, מיילי סיירוס, והסתבר שהימרתי נכון. כל האמנים הגדולים האלה הוציאו את השירים האלו בלייבל שלי, Buygore Records. לא דפקתי על דלתות האולפנים של אף אחד אחר".
אז לא רק ש"דפקת את המערכת", עשית את זה בחו"ל. איך זה מרגיש?
"סיפוק אדיר, אבל עדיין אני רואה את עצמי כישראלי, יש לי זיקה לארץ הזאת ובלי קשר יש שם קהל מדהים ובלי קשר אין עיר כמו תל אביב בכל העולם".
אתה חושב לחזור לכאן?
"תמיד יש דיבורים על זה אבל אם להגיד את האמת החיים בארה"ב מאוד קלים, אמזון מגיע לפה תוך יום אחד בלבד".
כנראה שאתה באמת ישראלי.
"תשמע, בסוף שבוע אתה הולך למסיבות בבית של פריס הילטון, יש פה עניינים".
איך נראית מסיבה ביתית של פאריס הילטון?
"האחרונה הייתה מסיבת האלווין והאמת שלא התעמקתי במסיבה יותר מדי, פשוט לא הבנתי מה היא לבשה. אז שאלתי. התחברנו כשהיא עשתה לי שיתופים על איזה שיר שהוצאתי בעבר והתחלנו לדבר, אז היא הזמינה אותי כמה פעמים".
רגע, אז למה היא התחפשה?
"לא יודע, היא דפקה לי מבט של 'מי זה ההזוי הזה' ופילסה את דרכה בין הדוגמניות של ויקטוריה סיקרט. עכשיו תקשיב, זה כיף לא נורמלי וכמו שאמרתי לך החיים מאוד קלים פה, אז לחיות את חייך הבוגרים כאן זה מדהים, אבל לגדל כאן את הילדים שלך זה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות. יש פה מערכת חינוך נוראית וחשיפה בגיל מאוד צעיר לסמים קשים. כשאגיע לשלב הזה שאחליט לגדל ילדים אעשה את זה באירופה או שאחזור לישראל כי מן הסתם אני מעדיף לעשות את זה במקום שבו גדלתי. בכל מקרה אין לי כוונה להוריד את הרגל מהגז ואני ממשיך להתרכז בפרויקטים שלי שמתחילים ב-"Basketball" שהוצאתי לפני שלושה שבועות ובשת"פ החדש שלי עם כוכבת הטיק טוק קריסטן האנצ'ר".
מה היית אומר לילד שהיית בתלמה ילין?
"כלום. כבר בראיון של 2015 אמרתי שאני לא איש של אנשים, בוודאי לא של ילדים בני 15, גם אם הם אני. חוץ מזה, בתלמה ילין יש בעיה גדולה והיא שהאנשים שם יותר מדי מוכשרים. תקשיב, אני עובד פה עם האנשים הכי משוגעים בתעשייה ורובם לא יודע מה זה סולם מז'ור, בתלמה ילין ילדים יודעים את זה כבר בגיל 14, גדלתי שם עם האנשים הכי מוכשרים בתעשייה. הבעיה שחלקם אוכל 'פלפות' כי באיזשהו שלב מה שהם יודעים כבר לא מעניין אותם והם מתחילים להתעניין בדברים שמעניינים רק אותם. זה מקום תחרותי, אבל היו לי מרצים מדהימים והיה לי מזל שהמשכתי להתעניין. אז לשאלתך, התשובה היא 'כלום'. הייתי מניח לעצמי לעשות את אותו דבר בדיוק ולא מתערב. גם עכשיו, זה זמן טוב ליהנות מזמן האיכות עם החברה, עם הכלב, עם הקול אוף דיוטי, עם הנטפליקס. הלוואי שהכל ימשיך כמו שצריך להמשיך, ההופעות עוד יחזרו והכל יהיה בסדר".