הקפיצה הכמעט אקספוננציאלית של תרבות הלילה המקומית בה אנו נחשפים מדי שבוע לאין ספור ליינים חדשים, ברים צבעוניים וקונספטים כאלו ואחרים - היא תוצאה של תוכן תרבותי שאיבד כיוון מזמן.
שאחדד את עצמי? בבקשה: העולם משתגע! עומר אדם מזמזם סביב רוסלנה רודינה, מאיה בוסקילה שבה אל חיינו ודודו פארוק עדיין מרחף מעל כולנו וזורק עלינו זין מגומי. ואם זה המצב, מה הפלא ששום דבר כבר לא עושה לנו את זה מספיק? אנחנו רודפים אחרי הלהיט הבא מבלי לעצור ולנסות להבין את המשמעויות של קצב התנועה הזה בעוד יזמים רבים משכילים לתרגם את הריגוש שלנו לעסק מניב - מחבואים הפך לפורטנייט, כסף מזומן הפך לביטקוין ומנת פלאפל הפכה לפיתה ספוגה בכרובית ופואטיקה מבית מלך העגבניות.
ומה עם חיי הלילה? השבת האחרונה הייתה גשומה, כך שנמנע מאיתנו להתייחס לטרנד תותחי הקצף במסיבות הבריכה, אז מצאנו לנכון להתייחס למשהו גרנדיוזי אחר. תשכחו מכל מה שידעתם על הגשה נדושה של כוסות מרטיני ותגידו שלום לקונסיירז'. כן כן, אותו בר קוקטיילים המזוהה כל כך עם הגולגולת הכי מתויגת באינסטגרם. ומה הקשר בין זה לבין תרבות פופולרית? יצא לנו לשתות שם בלנד מעודן שהוגש בתוך נרגילה. אם זה לא תרגום אלכוהולי ל"תופעת שפיטה", אז מה כן?
בעת הישמע קליק חגורות הבטיחות, יזהה נהג המונית הזדמנות לסעודת ערב, הבופה נפתח והוא מוזמן לאכול לנו את הראש: "למה מי זה גנץ?", "ביבי שקרן", "אני גם ככה לא מצביע, כולם גנבים". ואת זה אומר אדם שהאופנובנק נראה לידו כמו ילד עם אופניים חשמליים בלי סוללה. "תביאו 170 שקל נסתדר" - אין מיקוח ואין פיקוח. נשבע לכם שחיפשנו לרגע את קורין גדעון שתשאל אותנו כמה אנחנו רוצים לתת בתמורה לכך שהמונית תמשיך וינעלו את התושב הפוטנציאלי הזה בעיר של 2025. ירדנו מהמונית מסוחררים עוד בטרם התחלנו לשתות, חייכנו למארחת והתגלגלנו פנימה, שמחים על כך ששרדנו פרק של הדחה פוטנציאלית.
בתוך המתחם נחשפנו לבנייה מודולרית שמצליחה לשאת תרכובות שונות של צורות בילוי; החל מישיבות חבר'ה קלילות באגף החיצוני ממנו מתנוססים ענני ניקוטין, דרך שיחות נפש באזור המקורה בכניסה, ועד דייטים מושקעים המפוזרים בין שולחנות, הכורסאות וכיסאות הבר גבוהים בחלל הפנימי.
עד לפני מספר שנים המתחם הזה נחשב לאחד מהמקומות המדוברים בעיר בזכות מוצר איכותי וצבעוני, סלבס שנהגו להזמין לעצמם פפראצי ומיקום מרכזי בכיכר דיזנגוף הלוהטת. אבל זמנים השתנו. הפפראצי מת לטובת סלפי כתוכן שיווקי בסטוריז השונים, וגם האטרקטיביות של הכיכר הפכה שוות ערך לאותם אקססוריז מפוקפקים שהסלבס דואגים לקדם - לקונסיירז' לא נשאר אלא להיבחן על רלוונטיות המוצר בלבד כשלאורך הזמן מצטרפים עוד ועוד מתמודדים על תשומת ליבם של הלקוחות השונים. הבליינים האלה הם כמה אנשי לילה בודדים, שבורות לב שמצאו נחמה במידורי סאוור, זוגות דביקים, דייטים מזדמנים, בורגנים, בורגניות, וסלפיונרים שמצאו את הלוקיישן המושלם להפעיל בו את הפלאש. הבנו? הבנו. עכשיו בואו נראה מה נשאר מ"המוצר".
"מלון טיני" הוא בלנד של וודקה בטעם מלון, מידורי פסיפלורה, אננס ולימון שמוגש בתוך נרגילה קטנה. נסו רגע להחזיר למקום את הגבה שהרמתם. בתוך שלל הקונוטציות והצחוק על השולחן, מתגלה הקוקטייל החמצמץ כלהיט ממנו כולם ממהרים לטעום, בדיוק כמו נרגילה אמיתית בה אנו מעבירים את הצינור מיד ליד. קצב ההתלהבות ששלח אותנו עד למג'דל שמס, ממשיך לטפס יחד עם הגעתם של שני קוקטיילים נוספים: "מאלי בלו" ו- "צ'ילי קון מנגו". הראשון מבינהם המתבסס על ג'ין, ליקר הדרים, קרם קוקוס, אננס ולימון, מוגש לשולחן כבלנד בצבע כחול זרחני שכאילו ולא מספיק מושך את העין, יגיע גם עם בובת גומי בצורת ג'ירפה שתשקיף על החיוך שמסרב לרדת.
זוהי אינטרפטציה מעניינת לפינה קולדה ממנה נעדר הרום ובמקביל רוח מרעננת להגשה המיושנת בכוסות הפעמון. אבל הקוקטייל השני מביניהם הוא הטוב ביותר שטעמנו הערב: שיפוד עץ דמוי דחליל מערבב לנו רום, למון גראס, מנגו, פטל שחור, ליקר צ'ילי ולימון - ואשכרה מצליח לאתגר את בלוטות הטעם בעזרת קיק חריף שגורם לנו להזמין קוקטייל נוסף; "דיפ פרפל". רום, לימון, הדרים, חלבון, וניל וסלק נארזים בתוך פפיון חינני בו אנו לא מוצאים את כמות האלכוהול הנדרשת למרות הטעם המיוחד. ומה עם הגולגולת? טעם טוב של סלפי כוסיות אמיתי לסיום המדגם.
קמתי להשתין. בדרכי לשירותים אני פוגש בכמה הצטלבויות מבטים; של זוג מתוח לפני נשיקה שתגיע או לא, של זוג אחרי התעלסות המרמזת על סיבת ההזדרזות לכיוון היציאה, ושל איזו סקרנית שבוהה בי בתהייה מדוע אני מסתובב כאן עם כובע וגרביים צבעוניות וחשופות. הקולות הטכנואידיים שבוקעים מעמדת הדיג'יי ומלווים את דרכי הפוסחת על התמהונית, מתחלפים בקולות שגורמים לי לחייך, שוב. הפתיח של מרקו וזעקת ה- "שער!" של מאיר איינשטיין הם קו המשך ללונה פארק הרגשות שמתעוררים בי במקום הזה בעקבות קוקטיילים טעימים עד שריפה לצד הומור שנטמע בכל פינה, חרמנות עצורה ומעונבת בתוך שירותים בגוון של אדום – בורדל, ביס לא רע, אווירה טובה, ערב מוצלח, ומקום שעשוי בצורה נהדרת למרות מיקום שעבר זמנו. אבל למי אכפת?
לפני 5 שנים שהקונסיירז' נפתח, ספק אם מישהו הבין שהוא מקדים את זמנו בארץ. את הקוקטייל שנושא על עצמו טייטל מחייב של דיוק ואיזון, הצליחו לקחת כאן לאווירה קלילה שלא לוקחת את עצמה ברצינות - וכאן טמון סוד ההצלחה: בדיוק כמו שרוח ה-"הצ'יקי צ'יקי דם דם" גרמה לנו לשכוח מבלדות נוגעות, ובדיוק כמו שחגורה שחורה בלעשן נרגילה הפכה לתו תקן אפנתי לשעות אחר הצהריים של כל ילד בן 14 - כך הצליח הקוקטייל הנתפס כמוצר כמעט ארכאי, להפוך לאחד הדברים הכי אטרקטיביים שיש לתל אביב להציע.
שלוק טוב וקלילות. זוהי הרוח של 2019, זוהי הרוח של המקום, וזאת הרבה לפני שידענו מי זה אורי קומאי. חיי הלילה הם חלק מסל התרבות של כולנו ולקונסיירז' אנחנו שומרים מקום של כבוד. הוא הראשון לזהות דור שלם שתופס את עצמו כקל דעת ומחפש במקביל להתרגש עד בלי די. כאן הוא מתרגש. כאן גם סביר להניח ימצא את עצמו הדור הבא של הבליינים. לפחות אם לא יימאס לו, כמו תמיד.