כיכר רבין היא אחת מהנקודות המרכזיות בעיר תל אביב. אלפי אנשים עוברים שם מדי יום ועשרות אלפים מפגינים שם פעם בכמה זמן. אבל מה שרוב האנשים שעוברים באזור הכיכר לא יודעים הוא שממש מתחת לאף שלהם, בחלל שפעם היה כספת תת קרקעית של בנק, מסתתר אחד מברי הקוקטיילים הכיפים בעיר. תכירו את מושו. אם השם של המקום מוכר לכם זה לא במקרה, מדובר באותו דרקון רעשן מסרט הדיסני האהוב מולאן. וכמו השם כך גם אופיו של הבר, מלא באלמנטים אסייתים.
אך אם להגיד את האמת, להגדיר אותו אך ורק כ"בר קוקטיילים אסייתי" יהיה אנדרסטייטמנט קצת אכזרי. מהרגע שיורדים במדרגות שנמצאות ב"ק-פה האנוי" אל עבר חלל הכספת, מרגישים איך האווירה משתנה ברגע. יש מן ניתוק מסוים. נשאר לכם רק למצוא את עמדת הכניסה - אני בכלל לא עקבתי אחרי מישהו עד לתא השירותים שלו - ולהיות נחמדים למארחת בשביל שתפתח את הסורגים ותיכנסו (או שפשוט תזמינו מקומות.
המיקום הגיאוגרפי של הבר הוא תל אביב, אבל פיזית יהיה קשה לסמן על המפה מאיפה אווירת המקום לקוחה. נסו לדמיין משהו שנע על הסקאלה שבין ברי הקוקטיילים של בושוויק בניו יורק לבין אורות הניאון של טוקיו ומנורות הנייר של הונג קונג. חלק מתקרת וקירות המקום הם מבטון חשוף - מה שרק מוסיף לאווירת הוינטג' ומוטיב כספת הבנק - שלא אמורים אבל מתכתבים בצורה מושלמת עם שלל הרהיטים מלאי הקטיפה שפזורים במקום.
במבט ראשוני, זה מרגיש שאין קו אחיד לעיצוב אבל דווקא זה מה שהופך את הבלגן לאחיד ושיקי. המוזיקה שמתנגנת במושו היא בעלת אופי אלקטרוני (עם יציאות פה ושם). לא אלקטרוני שמעיק אלא כזה שיאפשר לכם לנהל שיחה גם כשהווליום יעלה בהמשך הערב.
אחת המטרות של בעלי המקום הייתה לגרום לאנשים להרגיש ב"בית מרקחת סיני". מה אפשר להגיד? הצליח להם. מכל צנצנות התבלינים והצמחים שנמצאות מאחורי הדלפק לגמרי קיבלנו תחושה של בית מרקחת עתיק. לא מדובר רק בהחלטה עיצובית, אלא בחומרי גלם טבעיים שמכינים במקום ומשתמשים בהם להרכבת משקאות ומנות. אגב, תוכלו למצוא בתפריט לא מעט חומרי גלם ברוח התקופה כמו סילאן, ג'ינג'ר (השורש הקסום, שעוד יתברר כתרופה לקורונה), קני סוכר כתחליף לסוכר לבן - שלא קיים במקום בכלל - ועוד.
שתינו "Ritual of a Samurai" שמורכב מג'ין, בחרובקה, מלפפון, סירופ שומשום וואסאבי - פרש כמו שקוקטייל ג'ין צריך להיות, לא מתוק מדי ולא חמוץ מדי. פשוט, נקי וטעים. המשקה השני היה "Lets Get 'Phe', Jack" שמורכב מוויסקי, ג'ינג'ר, מייפל ומיץ לימון טרי - למרות שזה לא נאמר על ידי הצוות, הייתה תחושה שהמשקה הוא טייק-אוף לוויסקי סאוור אבל בגרסה טבעית - המתיקות של המייפל משחקת על תפקיד הסוכר שבדרך כלל יש בסאוור.
היה קוקטייל ג'ין ירוק נוסף, שמרוב שנהנו ממנו שכחנו לשאול את שמו. הוא היה קצת יותר מר מהג'ין הקודם, אך גם מלא יותר באלכוהול, אה, והיה דובדבן בתחתית הכוס - תנסו להזמין אותו ככה נראה אם תצליחו. כיף לראות צוות עובדים שבקיא בחומר גם כשלא מדובר במיקסולוגים שעומדים מאחורי הדלפק, אפשר להתייעץ חופשי והם ידעו לתת לכם את ההכוונה הנחוצה.
לרוב, הברים שמתחבאים במסעדות משתמשים באותו המטבח, אך זה לא המקרה. במושו מחזיקים מטבח עצמאי המתבסס בעיקר, ניחשתם יפה, על אוכל אסייתי (עם טוויסטים פה ושם). רוב המנות הן "פינגר פוד" ולא תצטרכו להתאמץ יותר מדי בשביל להנות מהן.
למשל, סלט הפפאיה שהוגש לשולחן נראה קצת מאיים מבחינה לוגיסטית, אך כבר לאחר הביס הראשון מבינים שמדובר בג'קפוט. במקום רוטב הדגים המסורתי במושו משתמשים ברום וקוקוס. כן, גם באוכל הם שמים אלכוהול. כשמסיימים עם הסלט עוברים לאופציה הבאה הטובה ביותר כאוכל ברים - עד שיגישו פיתות במקומות כמובן - באן. הלחמניות המאודות הן בדיוק בגודל שאתם צריכים שאוכל, שאתם מחזיקים ביד בזמן שאתם מדברים, יהיה. המלצה מהלב (ומהבטן), לכו על הבאן עם האווז.
בתקופה האחרונה אנחנו עדים לעוד ועוד ברי קוקטיילים שנפתחים בתל אביב, אבל אם אתם רוצים להרשים את הדייט, זוג שפשוט אוהב לשתות ולאכול או חבורה שרוצה לצאת לערב קליל, אבל עם וייב פרש ולא פלצני - כדאי לכם ללכת למושו. מעבר לקוקטיילים הטעימים והאוכל שמתאים לסיטואציה, משהו באווירה התת קרקעית של המקום נותן תחושה של חו"ל, תחושה כיפית שיהיה לכם קשה מאוד למצוא בארץ. ואם כל זה לא מספיק לכם, פשוט תיזכרו במה שקורה מעל פני השטח ושאתם ככל הנראה תשבו מקום הבטוח ביותר באזור - כספת עם כמות אלכוהול אינסופית.