SoLow, פסטיבל קטן שאירועים בסדר גודל כמו שלו מתרחשים בתל אביב לא מעט, נפתח בפעם השלישית בנמל חיפה. הוא התחיל ברביעי בערב, נמשך כל הלילה ונפתח שוב בחמישי בערב. השילוט המועט, העובדה שהפסטיבל לא מספק מתחם אוהלים ושינה (הוא כן מספק עסקאות משתלמות עם הוסטלים ומלונות בחיפה), האוכל המקומי, האווירה הלא מתחנפת, הסאונד המדויק והמצוין, ההפקה המשוחררת, הקהל, הניקיון וגם המוזיקה האלטרנטיבית צועקים כולם – חיפה לחיפאים. מדובר בשינוי מרענן בסצנה, שבדרך כלל מכוונת לקהל תל אביבי.
הפסטיבל, שנערך בחסות וויסקי בלנטיינ'ס ובירה מכבי, התגאה להציג בפעם הראשונה את שיתוף הפעולה עם Save it, שחולקת איתן לא רק את עולם התוכן האלטרנטיבי אלא גם את האג'נדה הירוקה. חברה חדשה שמטרתה להוציא את כל הפלסטיק החד פעמי מאירועי מוזיקה גדולים. Save it משתפת פעולה עם דוכני האוכל והשתייה בפסטיבל ולא רק שהיא מספקת להם מוצרי פלסטיק מתכלים, היא גם דואגת לקחת אחריות עליהם - החברה מציבה פחים נוחים בכל פינה באירוע (ממש בכל פינה, יותר קל למצוא פח מאשר להניח על הרצפה או על הבר) ומתחייבת שהכוסות יעברו תהליך של מחזור בקומפוסט ויהפכו לדשן. מגיעה מילה טובה גם על המהירות - ברגע שהפח התמלא מישהו תמיד דאג לרוקן אותו. מדובר בהתגשמות של טרנד, אבל אם כבר טרנדים - שיהיו מועילים כמו זה.
גון בן ארי ומקהלת זולת פתחו את הפסטיבל בבמה המרכזית והגדולה מכולן באווירת מוזיקה של איווסקה. המקהלה של בן ארי מורכבת מחבורה של סופרים, עיתונאים וקומיקאים מוצלחים, והרעיון להקרין את המילים של השירים על המסך מאחוריהם, וכך גם לצרף את הקהל למקהלה הוא רעיון חמוד. אם היו עוד קצת אנשים בקהל זה לגמרי יכול היה לעבוד.
אחריהם עלו באטרינג טריו עם תוספת רעננה - המתופף טל כוכבי, שהביא עוד מימד ועומק לטריו שלא חסרים לו לא מימדים ולא עומק. עם הביטים המיוחדים של ריג׳ויסר, הבס המדויק של בנו, הגרוב של קרן דן ועם שני שירים חדשים בעברית ואחד באנגלית, שמסתמנים כלהיטים לא בהכרח חוץ גלגלצים, באטרינג נתנו הופעה יותר ממושלמת. הרביעייה עלתה לבמה בשעה די מוקדמת וחבל, כי רק בשיר השני הקהל הבין מי עלה להופיע והתחיל לנהור מהבמות האחרות. אחרי ששרנו איתם את כל השירים, נשארנו בתחושה של עוד, ונשמעו גם קריאות ״עוד אחד!״ לעבר הבמה.
רועי כפרי וטל טירנגל הצליחו לעשות עם ההופעה של שירי מרפסת את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – להצחיק. אפשר לומר שהמפיקים לקחו הימור עם השיבוץ, כי לא מדובר במופע מוזיקלי קלאסי, אפילו שישי סוויסה המוכשר הצטרף אליהם בקלידים. הקהל ידע את השירים בעל פה ועדיין צחק מהם בקול גדול, אז כנראה שהם הצליחו להמציא ז׳אנר חדש – סטאנד אפ מוזיקלי. ועל זה מגיע להם (ולמפיקים על ההימור המוצלח) שאפו.
אורי שוחט, המפיק הגאון שעומד בענווה מאחורי רוב סצנת ההיפ-הופ העברית של העשור האחרון נתן סט מרים לאללה בו התארחו טדי נגוסה, שיפי, עדן דרסו, מיכאל סוויסה (בהופעה מדהימה), ועוד הפתעה לא מתוכננת לקהל המרוגש - פלד. הקהל השתגע מהתחלופה המהירה ומהלהיטים, והפציץ במעגל פוגו קצת מפחיד וגם קצת מצחיק. גם ההופעה הזאת, בדומה להופעה של באטרינג טריו, יכלה להימשך עוד הרבה זמן, ככל הנראה שהקהל היה מקבל את זה.
ולדובדבן שבקצפת - זאת הייתה ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות הקצר של מינימל קומפקט, הסופר גרופ הישראלית מהאייטיז שעשתה את זה בגדול באירופה, התפרקה ומאז שומרת על הגחלת עם הופעות מדי פעם. וזאת הייתה גם ההופעה המרכזית של הפסטיבל. ברי סחרוף, רמי פורטיס, מלכה שפיגל, סמי בירנבך וקולין ניומן העלו את ממוצע גילאי הקהל באירוע בקטע ממש מגניב. משפחות שלמות עמדו מרותקות וצפו בהופעה שהרגישה כמו הופעת רוק אלטרנטיבית של להקה צעירה בפסטיבל גדול באירופה וכשפורטיס מדבר בעברית בין לשיר לשיר זה אפילו מפתיע. שפיגל ובירנבך קורצו מהחומר הכי איכותי ובאו פשוט לעשות מוזיקה בווייב הכי קול שיש, ובעיניים עצומות אפשר לשמוע את הגיטרה של ברי סחרוף ולהתמוגג. אחרי הופעה שארכה קצת יותר משעה וכללה את כל הלהיטים הגדולים שלהם ואפילו בדיחה קטנה של ״הנה שיר חדש״, הלהקה ירדה ואז עלתה שוב להדרן עם ביצוע מושלם להמנון שלהם – When I Go. ככה מרימים פסטיבל.
