הוויסקי, אחד המשקאות הכי נפוצים בעולם, מזוהה עם סקוטלנד אבל הדרך להפקתו (הזיקוק), נולדה בכלל במסופוטמיה העתיקה ב-2000 לפני הספירה. הזיקוק במתכונתו הראשונית התגלה כאשר חיפשו את הדרך להכנת בשמים. עד שהגיע התיעוד הכתוב הראשון של תהליך הזיקוק חלפו 2000 שנה – והוא נמצא לראשונה בכתביו של הפילוסוף אלכסנדר מאפרודיסאס שתיאר בכתביו זיקוק של מי ים והפיכתם למי שתייה.
במאות השנים שלאחר מכן השתכלל תהליך הזיקוק אך הוא עדיין לא שימש לתוצרים אלכוהוליים, ובאמצעות "מורים", תושבים מוסלמים של המגרב, חצי האי האיברי, סיציליה ומלטה בימי הביניים – הופצה שיטת הזיקוק לאירופה. התיעוד הראשון של זיקוק אלכוהול מתועד באיטליה במאה ה-13, שם זוקק אלכוהול מיין.
הנוצרים אימצו את הזיקוק כדרך להכנת תרופות ולחומרים לטקסים. נזירים שהגיעו מאנגליה לסקוטלנד הביאו את הזיקוק לארץ חסרת הכרמים, ושם נולד לראשונה הוויסקי המודרני. זיקוק האלכוהול בסקוטלנד הלך והתפתח עם השנים, כשהמומחים העיקריים הם הנזירים. כשהנרי השמיני פיזר את המנזרים ב-1536, הנזירים חיפשו דרך להתפרנס, וייצור הוויסקי עבר מהמנזר לשוק המקומי.
עם איחודה של אנגליה וסקוטלנד, הוטל ב-1725 מס על משקאות מזוקקים, מה שהוריד את תעשיית הוויסקי המקומית למחתרת. גם בארצות הברית הוטל מס כבד על משקאות חריפים ב-1791 כדי לסייע במימון חובות מלחמת העצמאות – אך החקלאים שהיו רגילים לזקק את עודפי הגרעינים שלהם לטובת ייצור וויסקי, התאחדו ויצאו למרד שזכה לכינוי "מרד הוויסקי". המצב השתנה כאשר תומאס ג'פרסון, המועמד לנשיאות ארצות הברית ב-1801, מבטיח שאם ייבחר הוא יבטל את החוק – ואכן עם בחירתו הוא ביטל אותו מיד. ב-1823 הוסדרו החקיקה והמיסוי גם בבריטניה.
מאז ועד היום השתכללו שיטות ההכנה שמהן נולדו סוגים שונים של וויסקי, שנבדלים בהליכי הייצור ובחומרי הייצור שלהם, והם מרכיבים את מותגי הוויסקי המוכרים לנו כיום.