יש מונח בספרדית שנקרא Cabala – אמונות תפלות, אם תרצו. קחו כל אדם עם OCD מוגזם, והוא עדיין לא ישתווה לאוהד ארגנטינה רגע לפני משחק חשוב: הכיסא חייב להיות באותו מקום בו הוא היה במשחק הקודם, החולצה לא נכנסת לכביסה עד סוף הטורניר, ומי שראה איתך את המשחקים הקודמים חייב להיות איתך שוב - לשבת באותו מקום ולשתוק כשצריך. אסור לשנות דבר. אסור להסתכל לצדדים. מה שהיה הוא מה שיהיה. שינית משהו? דרכת על חרא.
אני מאמין גדול מאוד ב-Cabala, מאז ומתמיד. זה החינוך שקיבלתי. לפני כל משחק, מאז שהתחיל המונדיאל האחרון, עשיתי אותו דבר; חולצת הנבחרת עליי, כל שאר החולצות שאספתי מגיל צעיר מפוזרות בבית ותלויות תמיד באותו מקום, ודגל ארגנטינה שקניתי בכפר כנא לפני 15 שנה תלוי על החלון כמו תמיד. ככה התחלתי את המונדיאל ולא חשבתי לשנות דבר.
אתמול אמרתי לכל הטקסים האלה תודה על כל מה שנתתם, אבל משהו חייב להשתנות. לראשונה בחיי אני חושב, צפיתי אמש במשחק עם קבוצת חברים גדולה. יותר מ-6 אנשים. זה לא קרה לי אף פעם. את משחקי הנבחרת תמיד ראיתי עם משפחה או לבד, בשקט או מוקף אנשים שמקללים בספרדית ויש להם קשר דם מסוים איתי. אתמול בערב כבר לא היה אכפת לי מכלום. אם הנבחרת שלי חייבת לערוך שינויים – אז גם אני. אמונות תפלות הצדה – אמונה אמיתית פנימה.
הבוקר, כשהגיעו טבלאות הרייטינג, שמתי לב שהמשחק אתמול של ארגנטינה מול ניגריה הוא אחד האירועים הכי נצפים מאז פיצול ערוץ 2. אנשים היו מרותקים למסך. המתח נבנה בהדרגה: מהכאוס בחדר ההלבשה הארגנטינאי ועד האפשרות שאחד השחקנים הגדולים בעולם יחזור הביתה כבר אחרי שלב הבתים. ארגנטינה היא חתיכת סיפור, לטוב ולרע, לאוהביה ושונאיה. נדמה לי שעמוק בפנים, אין כמעט אף אחד שבאמת רצה לראות אותה הולכת הביתה. מי ששונא ישמח להמשיך לשנוא, מי שאוהב רק מחכה להמשיך לאהוב, ומי שמעריך סיפור טוב, אוהב דרמה ותשוקה, רגשות וצמרמורות – חייב את ארגנטינה בשלב הבא. וזה מה שקיבלנו אחרי כל הבלגן – עלייה שבשבילה היה שווה לסבול.
אחרי המשחק עם קרואטיה הבושה שטפה אותי, הדמעות עמדו בגרון אבל סירבו להשתחרר. היום אני מבין למה; הדמעות האלה חיכו למשחק של אתמול. הן התבשלו להן לאט – התחילו לבעבע בתיקו האפור נגד איסלנד, הגיעו לנקודת רתיחה אחרי ההשפלה מול קרואטיה – ואתמול הן פשוט זלגו מעצמן.
רגע לפני השער קורע מיתרי הקול של מרקוס רוחו, גונסאלו היגוואין החמיץ עוד מצב בטוח. פעם נוספת שהשחקן הזה מגיע לרגע הכרעה ומפספס. כל התחושות של השנים האחרונות חזרו לצוף בי פתאום. זה נראה בדיוק כמו אז: עוד החמצה של היגוואין שמחסלת את מעט התקווה שנשארה. כשהכדור שלו טס מעל המשקוף, המטוס הארגנטינאי כבר חימם מנועים. הדקות עברו, עוד מזוודה נכנסה לתא המטען בטיסה ממוסקבה לבואנוס. הנה אבדה תקוותנו. עוד פעם זה בגלל שחקן שמככב באחת הליגות הקשות בעולם, אבל עושה במכנסיים כשהוא לובש את חולצת הנבחרת. נגמר הסיפור.
הקפיץ מדינה שלמה. מרקוס רוחו | צילום:
Richard Heathcote/GETTY
אחרי שעמדתי במשך 70 ומשהו דקות לא יכולתי יותר. איבדתי תחושה ברגליים. התיישבתי ותפסתי את הראש. למה זה מגיע לנו, שאלתי את השמיים, וסיר הדמעות כבר החל לגלוש. "קום ירון! קום! תאמין", צעק לי אורן מאחורי האוזן, "אסור לך לשבת". ניסיתי לקום והתיישבתי שוב. הדיכאון עלה לי מכפות הרגליים לבטן. לא הצלחתי להחזיק את עצמי. אין אוהד כדורגל שלא יבין את מה שהרגשתי בדקות האלה אתמול. פתאום כלום לא חשוב, לא העבודה ולא המשפחה. אלו דקות בודדות בהן נראה שהסיפור גמור. וכמה נורא שזה יישמע – באותן דקות אתה מרגיש שאין טעם לכלום. אין צורך שתזרח השמש מחר. בשביל מה? בשביל פיפיטה היגוואין? לא מגיע לו.
"קום, ירון, קום!", כבר צעקתי על עצמי. אז קמתי. הדקות עברו, נבחרת ניגריה נראתה כמו קבוצת קטרגל מביכה, והשער שלנו היה באוויר. אין מישהו שלא האמין שנכבוש את השני, חוץ ממני אולי. אבל קמתי. זזתי. קפצתי. פעמתי. אני לא יכול לתאר את מה שעבר עליי אתמול כרעידות – הגוף שלי פעם כמו הלב, פעם לקראת הדקה ה-85, לקראת השער הכי גדול שחגגתי בחיי. שנייה אחרי שהכדור של רוחו נגע בצד הנכון של הרשת ירדתי על הברכיים והסתכלתי לשמיים. אני יודע ששם למעלה היה מישהו שדאג לכך שנעלה. אותו אחד שמאז 2002 אני מבקש ממנו עזרה בכל משחק מחדש. אתם אולי תקראו לו אבא שבשמיים – אני פשוט קורא לו אבא.
"התגעגעתי, אז באתי. מגוחך, לא השתניתי. אנשים יפים כמוכם אף פעם לא ראיתי. חבל שאני לא בא לעתים יותר קרובות. התגעגעתי אז באתי, לכמה שעות טובות. אני פשוט שמח. אני פשוט שמח. אני פשוט שמח. אין לי מילים לתאר את האושר הזה. עכשיו אני כי הייתי מוכרח".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
