איך נבחרת ישראל כמעט עלתה למונדיאל בלי לשחק

מתישהו המזל ישתנה ונעלה לטורניר גדול, ועד אז לא נפסיק להאמין, לעודד ולצפות בכל מהלך. מי יודע, הרגע הנדיר הבא יכול לקרות... בכל רגע. עד שנוכל לשמוח בכחול ולבן, הנה שש פעמים שנבחרת ישראל הייתה בדיליי והשאירה אותנו עם לב שבור.

1. מוקדמות שוויץ 1954: אף אחד לא בא

לקראת המונדיאל בשוויץ הוגרלו משחקים שהיום יישמעו אולי דמיוניים, אבל אפשר להגיד שעברנו את רובם בשלום. בפעם הראשונה שבפיפ"א חילקו את המוקדמות לאזורים, הדרך לגביע העולם הייתה טורניר נוק-אאוט פשוט שבסופו כרטיס בודד למונדיאל. בסיבוב הראשון הוגרלנו נגד טורקיה, אבל זו סירבה לשחק על אדמת ישראל והפסידה אוטומטית. הסיבוב השני היה צריך להפגיש את ישראל עם אינדונזיה, אך גם היא לא הסכימה לקיים כאן את המשחק. בשלב האחרון נותרו רק ישראל וסודאן - וגם הסודאנים לא רצו להגיע הנה. בפיפ"א תפסו את הראש והצהירו שלא ניתן לעלות לטורניר בלי לשחק באף משחק. כך הומצא לו ברגע האחרון פלייאוף אסייתי-אירופאי, שהפגיש את ישראל עם ויילס. לבריטים, כידוע, לא הייתה שום בעיה להגיע לארץ ישראל. שני המפגשים הסתיימו בניצחונות 2:0 של הוויילסים, ובכך אבד הסיכוי שלנו לעלות בטעות למונדיאל.

תיעוד מרתק מתוך ארכיון שפילברג, החל ב-4:00. לפי הקריין, זה לא היה מאוד הוגן, שכן הוויילסים "שחקנים מקצועיים":

2. מוקדמות איטליה 1990: החמצה בברנקייה

זו הייתה אולי ההזדמנות האחרונה שלנו להעפיל מבית מוקדמות "קל" באוקיאניה, לפני שעברנו למסלול הייסורים האירופאי. בשלב המוקדם פגשנו את ניו זילנד ואוסטרליה. המשחקים מול אוסטרליה הסתיימו בתיקו 1, אבל השאירו אותנו עם רגעים זכורים במיוחד: שער ה"סללום" של אלי אוחנה במשחק החוץ והשער שספג בוני גינצבורג בבעיטה חופשית, והוביל למטבע הלשון של יורם ארבל: "ככה לא בונים חומה".

אף על פי כן סיימנו בראש הבית והמשכנו לפלייאוף מול קולומביה. מהמשחק בברנקייה יצאה הנבחרת אופטימית עם הפסד מינימלי 1:0, אך הגומלין ברמת גן כעבור שבועיים נגמר ללא שערים ובתחושת החמצה גדולה.

3. מוקדמות ארה"ב 1994: שעעער

בבית שכלל את שוודיה, בולגריה, צרפת, אוסטריה ופינלנד, הנבחרת שלנו הייתה הרחק במקום האחרון, בדיליי כזה שאפילו לא חלמה על מונדיאל. שני מחזורים לסיום, צרפת הגדולה נזקקה לנקודה אחת כדי להבטיח את הכרטיס לארה"ב וישראל נראתה כקורבן המושלם. ההמשך ידוע: בדקה ה-93 רוני רוזנטל פרץ ומצא במרכז הרחבה את ראובן עטר, ששלח את הכדור לחיבורי השער בפארק דה פראנס וקבע 3:2  דרמטי. לגביע העולם אולי לא עלינו, אבל זכינו לצעקת ה"שעעער" של מאיר איינשטיין ז"ל - הרגע הגדול ביותר של שידורי הספורט בישראל. אם ראיתם את השער הזה בלייב, אולי הקול של איינשטיין עדיין מהדהד לכם בראש.

4. מוקדמות יורו 2000: חמישיות ונערות

קשה למדוד כישרון, אבל רבים מאמינים שמדובר בחבורה המוכשרת ביותר שלבשה כחול-לבן: שחקנים יצירתיים כרביבו וברקוביץ', אלון מזרחי בחוד ההתקפה, בנאדו, אבוקסיס, חזן, גרייב - הרשימה נמשכת עד לסוף הספסל. כשאותו דור אירח את נבחרת אוסטריה ב-6 ביוני 1999, זה נגמר כאחד המשחקים הזכורים בתולדות הנבחרת עם 5:0 אגדי.

בבית המוקדם היינו שניים רק לספרד והתקדמנו לצמד משחקים מול דנמרק. שהראשון נגמר בחמישייה נוספת – רק שהפעם לרשת של רפי כהן. בקופנהגן חטפנו עוד שלושה, ולאחר מכן התפוצצה פרשיית נערות הליווי, כשהתגלה על מעללי כמה שחקנים ערב המפגש. זה אולי נגמר בהשפלה, אבל אף אחד ייקח לנו את אוסטריה.

5. מוקדמות יפן ודרום קוריאה 2002: הרגליים של נמני

שוב ספרד, שוב אוסטריה, שוב רמת גן. הנבחרת של ראול, היירו ולואיס הנריקה הייתה גדולה על הבית והבטיחה את המקום הראשון, בדרך ליפן ודרום קוריאה. אנחנו נשארנו להתגושש עם החבורה של אוטו באריץ' על מקום בפלייאוף, תחת ההדרכה של ריצ'רד מולר נילסן ז"ל. שניות מהמקום השני, ביתרון 1:0 – החבר'ה רק היו צריכים לשמור על היתרון עד השריקה ולשלוח 40 אלף אוהדים ברמת גן לשמיים. ואז הגיעה הדקה ה-92 הארורה, הבעיטה החופשית על סף הרחבה, הכדור בין הרגליים של נמני. אותו כאב מוכר, רק יותר חזק.

6. מוקדמות גרמניה 2006: התחת של אברם

אפשר היה לחשוב שקמפיין שלם ללא הפסד, במיוחד בבית עם צרפת ושוויץ, היה מספיק לנו כדי להגיע לגביע העולמי בגרמניה. נבחרת טריקולור מפוארת הגיעה לרמת גן עם בארטז וטרזגה, אבל לא הכניעה את החניכים של אברם גרנט. גם מול שוויץ חלקנו נקודות ב-2:2 (צמד של יוסי בניון), ובאירלנד אף חזרנו מפיגור כפול. אבל כל זה לא הספיק – אחרי 10 משחקים ישראל עמדה במקום השלישי בלבד, עם מספר נקודות זהה לשוויץ והפרש שערים פחות טוב. המפתח היה משחקי הבית מול נבחרת איי פארו החלשה. אנחנו ניצחנו בקושי 2:1, השווייצרים – 6:0.

נבחרת ישראל היא הלב הפועם של כל אוהדי הכדורגל בארץ – לטוב, אבל ברוב המקרים גם לרע. 48 שנים עברו מאז ששמענו את התקווה מתנגנת על הבמה המרכזית, ולמרות שהתרגלנו להתאכזב, מעולם לא הפסקנו לקוות. לא מעט פעמים התקרבנו, נלחמנו ועשינו כל מה שאפשר, רק כדי לגלות שאנחנו שוב בדיליי ונצטרך לראות את הטורניר מהבית. אולי פעם הבא בשידור חי אמיתי, כזה שיש רק בהוט, נוכל להיות שם ממש כשזה קורה.