אף פעם לא הצלחתי להבין למה אנשי טלוויזיה עושים עניין כל כך גדול מהאולפן שממנו הם משדרים. אחת לתקופה הם מתגאים בהשקעה מפלצתית במראה חדש לרגל משדר חדשות חגיגי (כמו בחירות) או אירוע מיוחד (כמו מונדיאל). אנחנו קולטים, וממשיכים לבחור בערוץ שאליו ממילא כבר התרגלנו. אז נניח שבמקרה הרלוונטי – שידורי המונדיאל של תאגיד "כאן" – יש איזשהו ערך לנראות המכובדת שמספק האולפן שנבנה במשך חודשיים וחצי, לטענת מוביל המשדרים שלום מיכאלשווילי. הבעיה היא שב-K4 קל הרבה יותר לזהות את הדלות.
בתאגיד השידור מתייחסים אל שידורי המונדיאל כאל הזדמנות אחרונה למשוך צופים לערוץ שהתרגל כבר לחיות כשחרב לצווארו. עבור "כאן" הכדורגל הוא לא המטרה אלא רק האמצעי. וגם אם אפשר לגלות אמפתיה למאבקו לחיים של השידור הציבורי, קשה לסלוח על העלבון והמבוכה שמייצרים המשדרים שעוטפים את המשחקים. זה אותו סיפור ישן כמעט בכל טורניר כדורגל גדול: גוף השידור לא מסוגל לקבל את העובדה שאוהדי כדורגל עשויים להיות גם אנשים חושבים, ומגיש להם סביב המשחקים תוכן מזלזל שיוצר כלאחר יד.
זה התחיל במשדרים המקדימים. במקום היכרות עם כוכבי כדורגל פוטנציאליים מקוסטה ריקה וממרוקו, ודיון בסוגיות מקצועיות שעתידות לעמוד על הפרק בטורניר, קיבלנו מחטיבת הדיגיטל של "כאן" סרטון שמסביר איך צריך להתנהג היחיד בחבר'ה שלא מתעניין בכדורגל.
אחר כך נפתח המונדיאל והגענו לאולפן, שם הדאחקות של הפרשנים רן בן שמעון וג'ובאני רוסו האפילו על הניתוחים המחכימים של היושב לצדם עמית לוינטל. והיו גם הילדים מ"הערב יהיו כאן", שברוב מתיקותם הביעו את דעתם על המשחקים, עם קביעות כמו "כדורגל זה לאהבלים". מצחיק, זה בדיוק מה ששידורי הכדורגל של "כאן" גורמים לנו להרגיש.
תחושת המבוכה לא הרפתה בסוף השבוע הארוך עם פורמט הדיון הנינוח בסלון (כפי שמכנה אותו מיכאלשווילי) שאירח בין השאר את אנשי הכדורגל מוקי, קובי מימון, פבלו רוזנברג והצ'ייסר איתי הרמן; או כשכתבתנו בשטח ירדן אפלבוים נשלחה לקדם את השידור של המשחק בין קוסטה ריקה לסרביה דווקא בתחנת כיבוי בבית שמש; וכשמואב ורדי, עורך חדשות החוץ של "כאן" ושליחו לרוסיה, תעה בין אוהדים ממדינות עוינות וחשף אל מול עיניהם המשועממות את העובדה הבלתי-סבירה לחלוטין שכרגע מדבר איתם אדם אמיתי מישראל – ובכן, ברגע הזה אפשר היה לחשוב שהם לגמרי שכחו לשם מה התכנסנו.
הכדורגל עולה אל השולחן כשמיכאלשווילי עובר לדבר עם הפרשנים המקצועיים. בערך אחת מכל ארבע הערות של רוסו, בן שמעון, גיא לוי, טל בנין ואנשי כדורגל נוספים מצליחה להכיל בתוכה גם איזושהי אמירה בעלת ערך לשידור. ואילו השיבוץ של עמית לוינטל (שבלעדיו לא היינו יודעים למשל שהשוער האיסלנדי היה קרוב לוותר על קריירת הכדורגל לטובת ג'וב כבמאי פרסומות) מוכיח שב"כאן" בכל זאת מסוגלים לספק לנו פרשנים נלהבים וידענים, כאלה שההכנה שלהם לשידור כללה קצת יותר מסקירת עיתוני הבוקר.
ההיענות המהירה של "כאן" לביקורת ברשתות החברתיות בנוגע לאיכות השידור הבעייתית (אחרי ספרד-פורטוגל ובעיקר אחרי שידור הרדיו של ארגנטינה-איסלנד) אמנם חשפה את הנמהרות שככל הנראה אפיינה את ההכנות לפרויקט המונדיאל הזה, אבל התיקון במשחק בין קרואטיה לניגריה עורר תקווה שיכול להיות טוב יותר בהמשך. התשובה יכולה להימצא שוב ברשתות החברתיות, שם עיתונאי ספורט מהזן של לוינטל מספקים שיח שהיה הולם את משדרי המונדיאל יותר מאשר שיחת הלילה המפתיעה בין ג'ובאני רוסו ואיגביני יעקובו.
שלוש קרנות
1. מכמיר לב לראות את מודי בר-און נפרד מהצופים באולפנים היומיים של ערוץ הספורט לכבוד המונדיאל ומעביר אותם לטיפול החפיפנקי של "כאן". בעוד שב"כאן" חסרים קצת דיבורים על כדורגל, נראה שלערוץ הספורט זה בערך הנשק האחרון שעוד נשאר. את העטיפה הראויה ביותר למשחק במונדיאל עד כה קיבלנו בדנמרק מול פרו – המשחק היחיד ששודר בערוץ הספורט. אלא שאז התחיל המשחק והתברר שהוא משודר על ידי צוות שיושב באולפן בהרצליה ולא ביציע בסראנסק (ככל הנראה תוצאה של מאבק יוקרה מטופש בין גופי השידור). כך נוכחנו לדעת שבשידורי כדורגל בישראל איכשהו הלקוח תמיד טועה.
2. במהלך המשחק בין ארגנטינה לאיסלנד בשבת, כשגורמים ארציים כמו אור וצל שמו ללעג עזרים טכניים מודרניים כמו K4 ו-HD, צופים רבים מצאו נחמה באפליקציה של "כאן". האפליקציה מציעה שידור הכולל בחירה בין זוויות צילום שונות, מסכים מפוצלים והרגשה כללית של מאחורי הקלעים. הרגעים בהם מורגש הצורך הגדול ביותר באלטרנטיבה שכזאת מגיע בסיום כל משחק בין-ערביים, כשהשידור עובר מיידית לגאולה אבן באולפן החדשות. וכך, בזמן שתמונות השמחה של מקסיקו אחרי הניצחון המדהים על גרמניה אתמול הועברו ישירות לכל העולם, צופי "כאן" זכו לקבל עדכון על מדיניות ארה"ב בנוגע לגולן. תארו לכם את הדרמה.
3. נראה שגם לביקורת על היעדר נשים בפאנל הפרשנים מיהרו ב"כאן" להגיב כשהכניסו לעניינים את כדורגלנית נבחרת ישראל לי פלקון (לקח להם כמעט שבוע למצוא אישה נוספת - את אשרת עיני המצוינת). כל כך התלהבו שם מההברקה, שכל אחד מהמגישים טרח להדגים איך הוא "נותן את הכבוד" לאישה היחידה בפאנל, שתדבר ראשונה. וככה "כאן" הצליחו גם לסלק את הביקורת וגם להנכיח את אי השוויון.
טבלת השדרים
מצטייני הסיבוב: נדב יעקבי ואורי אוזן
מצטייני הסיבוב הראשון. יכול להיות שקולו של יעקבי רם מדי לכם בוולנסיה-ויאריאל, אבל דווקא במעמד הזה ההתלהבות שלו מדבקת. אוזן הוא משחקני הכדורגל הבודדים בישראל שהפכו לפרשני טלוויזיה והצליחו להביא משהו מהקריירה שלהם אל עמדת השידור. איזה פלא: פרשן ידען אבל לא יודע-כל, שמנתח את המשחק בצורה שלא מעוררת בך זיכרונות מהמאמן בילדים א' שהיה צועק עליך להוריד את הגוף.
באמצע הטבלה: עמיחי שפיגלר ועומרי אפק
שפיגלר סובל מתדמית דומה לזו של יעקבי, וכמוהו צולח את הסיבוב הראשון בכבוד. הבעיה מתחילה כשאפק מתחיל לדבר, אז הכתפיים נשמטות והראש מוטח למצב שינה.
מועמדים לירידה: רמי ויץ ומוטי איוניר
האחד חצה כבר את המשחק ה-100 שלו במונדיאלים, ועם כל הניסיון לא מצליח לעצור את הפרשן שלו מללגלג ולנזוף במאמנים ובשחקנים כאילו הם שומעים אותו, וכאילו המפתח לניצחון שהם כל כך מחפשים נמצא דווקא בידיו של מאמן אולימפיה פראג מהליגה הצ'כית השנייה.
כן שותפו: שרון ניסים וניר לוין
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
