אני לא יודע מתי הייתה הפעם האחרונה בה הגיעו דיווחים על אוהדים שקוראים למאמן הנבחרת שלהם להתפטר במהלך טורניר גביע העולם. זה יכול לקרות באצטדיונים כמו טדי במשחקים של בית"ר או באולד טראפורד במשחקים של יונייטד – אבל במונדיאל? אחרי המשחק השני? שבוע אחרי שהטורניר יצא לדרך? צריך לקרות משהו באמת יוצא דופן כדי שאירוע כזה יקרה. ואכן, משהו יוצא דופן קרה אתמול.
יהיה מאוד קל להגיד שאין מילים שיוכלו לתאר את מה שקרה אתמול על הדשא ברוסיה במפגש בין ארגנטינה לקרואטיה. אבל יש מילים, יותר מדי מילים: ביזיון, בושה, אכזבה, כאב לב. רק תבחרו מילה או תיאור בעלי אופי שלילי ותוכלו להצמיד אותם בקלות ל-11 השחקנים שעלו אתמול על הדשא עם החולצה שהיא כל עולמי. אותם שחקנים שביזו את הסמל והחולצה, המדינה ותושביה. אני לא זוכר מתי הרגשתי ככה אחרי משחק של ארגנטינה, ובואו – אני אוהד למוד אכזבות. אבל כזה דבר באמת שלא ראיתי או הרגשתי. כזה גוש בלב אף פעם לא הרגשתי. הם ביזו אותי באופן אישי. אותי ועוד מיליונים מסביב לעולם שכבר בכלל לא רוצים לעבור לשלב הבא. יותר מזה – הם לא רוצים בכלל לפגוש את ניגריה ביום שלישי. בשביל מה?
התבוסה הזאת הייתה צפויה יותר מהפרצוף של מסי בזמן נגינת ההמנונים. ידעתי שתהיה שם התפרקות מול קרואטיה, חברים ידעו, בני משפחה קיוו שלא, אבל עמוק בפנים הרגישו. ומסי? כבר כשהוא עמד ונתן להמנון לעבור לו ליד האוזן, כבר אז הוא ידע. כשהוא עמד שם, מחזיק את הפנים כאילו עולמו חרב עליו עוד לפני שריקת הפתיחה כנראה שכבר אז הוא ידע מה צפוי לבוא. אחרת לך תסביר איך קפטן של אחת הנבחרות המכובדות בעולם (כי טובה היא לא), מי שנחשב בעיני רבים לגדול השחקנים כיום בעולם עולה למשחק הגורלי הזה ונראה איך שהוא נראה עוד לפני שריקת הפתיחה? איפה הפאקינג אמונה? איפה ההתלהבות? איפה דרבון השחקנים? אין הסבר. רק כאב שהולך ומתעצם עם כל מילה שאני כותב.
והבוקר? הכאוס בארגנטינה חוגג. כולם מחפשים אשמים ותירוצים. מנסים להבין איך הגענו לנקודת שפל כזאת חסרת תקדים. אבל מה יש לחפש כל כך הרבה? כבר שבוע ימים שהעם בארגנטינה והתקשורת יחד איתו מבקשים מחורחה סאמפאולי, מאמן (זה מאמן זה?) נבחרת ארגנטינה שני שחקנים: פאבון וארמני; הראשון הוא שחקן התקפה שנכנס נגד איסלנד והכניס רוח חדשה לנבחרת; והשני הוא שוער מבטיח שגם עם יד אחת ועין עצלה טוב יותר מהבובה שעמדה אתמול בשער הנבחרת. למה דווקא שניהם? בעיקר כי הם עדיין ארגנטינאים באמת. משחקים בארגנטינה. בבוקה וריבר. כשהשניים האלה לובשים את החולצה של הנבחרת הם באמת מרגישים את הזיעה מתמזגת איתה. הם רוצים. הם בעיקר רוצים. יותר מהמאמן אפילו. איזה בושה של מאמן.
זאת לא הייתה נבחרת ארגנטינה אתמול על הדשא. לא מסכים לזה. זה היה עדר כבשים עם רועה שלא רואה כלום. כמה אפשר לטעות סאמפאולי - כמה?! היית צריך לקבל את הגול המשפיל הזה כדי לבצע את כל החילופים שילדים בני 6 ביקשו ממך במשך שבוע? איך יכול להיות שכל מה שתושבי המדינה ביקשו במשך שבעה ימים ואתה התעלמת ממנו בהפגנתיות הפך פתאום להתקף פאניקה מופרע; 3 חילופים ב-12 דקות! תגיד אתה בסדר? היית צריך לקבל את אחד השערים הכי מביכים אי פעם בתולדות המונדיאל כדי להבין את מה שמיליונים מדברים עליו במשך שבוע? זה לא מאמן זה. זה לא מאמן.
אני מנסה לכתוב וקשה לי. משתדל לשמור על פרופורציות וזה בלתי אפשרי. יש משפט בספרדית שאומר "Tengo un nudo en el Corazon" – "יש לי קשר בלב" בתרגום חופשי. ואלוהים ישמור כמה שזה נכון - קמתי הבוקר בתחושה כאילו מישהו קשר לי את הלב עם חגורת עור והוא לוחץ ולוחץ ולוחץ. הכאב הוא פיזי. האכזבה היא אמיתית. אני כותב ולא מאמין שזה מה שאני כותב. ברור שעל גביע לא פנטזתי, אבל על טור מלווה שצפוי להסתיים עוד לפני שמינית הגמר לא חלמתי גם בחלומות הפרועים ביותר. זה עוד רגע נגמר. אני לא מאמין. איזה בושה אלוהים.
ומילה אחרונה, איך לא, לליונל מסי: לאו, אולי זה הזמן להגיד שאף פעם לא הרגשתי מאה אחוז איתך. תמיד מדברים על כך שרונאלדו מעורר אנטגוניזם, אבל וואלה – זה בדיוק מה שקרה לי איתך בכל פעם שלבשת את החולצה של הנבחרת. סבבה שלקחת אותנו עד לגמר בברזיל 2014, אחלה שברגליים שלך הבאת אותנו לרוסיה. אבל זה לא זה. אתה שחקן ענק, קוסם עם הכדור, אבל לא מגיע לך ללבוש את חולצת נבחרת ארגנטינה יותר. נקודה. אף אחד לא מבקש ממך שתהיה רונאלדו. אבל אפשר לבקש שתהיה קצת יותר ארגנטינאי? כי מבחינתי, למרות שאתמול עליתי למשחק עם חולצה כשהשם שלך על הגב, מבחינתי אף פעם לא באמת ייצגת אותי או את מה שהמדינה שאני כל כך אוהב מייצגת. אתה שחקן ברצלונה ונבחרת קטלוניה אם תרצה. הקשר שלך לכדורגל הארגנטינאי הוא מקרי בהחלט. עניין של דרכון ובירוקרטיה. אף פעם לא היית סמל ארגנטינאי ואף פעם לא תהיה. אתה שחקן אירופאי נהדר שהגיע למספר הבלחות עם הנבחרת שלדעתי הוא בכלל לא רוצה להיות חלק ממנה. אני מנסה לכתוב וכואב לי. מנסה להמשיך ולא יכול.
יש עוד משחק אחד. יש עוד סיכוי קטן שארגנטינה ומסי, סאמפאולי וקאבאז'רו, יעלו לשמינית הגמר. איזו בושה אלוהים. מי רוצה את זה בכלל? אם זה יקרה, אנחנו צפויים לפגוש בשמינית הגמר את צרפת. יש כאן מישהו שבאמת רוצה לקחת חלק במפגש הזה? תבדקו את הדרכונים שלכם רבותיי. צחצחו אותם ותעדכנו את פיפא שאפשר לבטל את המשחק עם ניגריה ביום שלישי. תנו להם ניצחון טכני של 2-0. תנו להם גם 3. רק אל תתנו לנו להרגיש שוב את מה שהרגשנו אתמול. כמה כאב אלוהים.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
