השחקן הראשי בהצגה: הכל סובב סביב בולט

נסו לחשוב רגע מה הדבר הראשון שאתם שומעים מחבר/דוד/קולגה שהרגע חזר מאירוע ספורט גדול. ״100 אלף איש!״. ״הקהל היה מדהים!״. ״איזה רעש הם עשו שם!״. אבל, איכשהו, אף אחד לא מדבר מספיק על השקט. אם אני צריך לשים את האצבע על הדבר המרכזי שגרם לי לקוצר נשימה במשחקים האולימפיים בריו, זה אותו רגע קצר, 3, אולי 4 שניות, שלפני ההזנקה. בפעם הראשונה שמתי לב אליו במשחים האחרונים בקריירה של מייקל פלפס. עשרות אלפי בני-אדם שמים את הסמארטפונים בכיס, בוהים באתלטים מהשורה הראשונה בעולם ומשאירים בחלל האוויר דממת מוות. יחד עם זאת, מה שהיה באולם השחייה אפילו לא מדגדג את הקרסוליים של גמר ה-100 מטר הלילה.

אבל, עוד לפני כן, בואו נחזור כמה שעות לאחור. בצהריים קיבלנו את העדכון: השאטל הראשון שמוביל את העיתונאים לתחרויות הערב באצטדיון האולימפי ע״ש ז׳וואו האבלנז׳ יתניע ב-16:50 אחה״צ. לעצמי אמרתי: ׳אל תהיה ישראלי׳, והגעתי לרציף B-17 חצי שעה לפני. אמממממ, בפעם המי יודע כמה הוכח שאחרים הרבה יותר חכמים ממני.

האוטובוס כבר היה מלא עד אפס מקום, כ-80 איש דחוסים זה על זה, כשמספר מקומות הישיבה עומד על 59. ככה זה ביום שבו מלך הריצות הקצרות עומד לחרוך שוב את המסלול. ערבים מן הסוג הזה נקראים בשפת המשחקים האולימפיים High Demand, כלומר אירועים בביקוש גבוה, שבהם האקרדיטציה הרגילה שניתנת כאן אפילו לגופים בעלי זכויות שידור מלאות, אינה מספיקה לכניסה אוטומטית. לי היה מזל כפול: גם אישרו לי לסקר וגם תגברו את מספר האוטובוסים שיצאו אל מקדש האתלטיקה.

את פניהם של כמה מאות המקדימים, כמעט אך ורק כתבים וצלמים, קיבלו שני מסכים אלקטרוניים ענקיים עם כיתוב של השעה, ותחתיו הספירה לאחור עד ״האירוע״. כן, גם המארגנים יודעים היטב שעם כל הכבוד לקפיצה לגובה והמשולשת, לריצת ה-400 (מקווה שאת לא כועסת, אליסון פיליקס, היית ועודך אלילה) וה-1500, מה שמעניין את רבבות הצופים ביציעים ואת מאות המיליונים שנמצאים מול המסכים ברחבי תבל זה יוסיין בולט. לכו תספרו למישהו כאן שהג׳מייקני נמצא בעונה בינונית, שבעוד פחות משבוע הוא חוגג יומולדת 30, או שעברו כבר שבע שנים מאז שקבע את שיא העולם המטורף של 9.58 שניות. לא, לא, מבחינת הקהל כאן, זו בכלל לא שאלה של אם, אלא מתי ואיך.

אחרי שעלה בקלילות מחצי הגמר, היה ברור שוב שבולט שומר כוחות לדבר האמיתי. ואני, שמעולם לא צפיתי בו בשר ודם, מיהרתי לתפוס מקום על פלטפורמת הצלמים שמשקיפה על קו הסיום. ואז זה קורה. רגע הכניסה של האיש המהיר בהיסטוריה הופך את המקום שאתה יושב בו לסוג של כיסא חשמלי. ההתרגשות הזאת פשוט משתקת אותך. ואז אתה קולט שלמטה, למטה באצטדיון, גם הספורטאים עצמם, גברים ונשים כאחד, מתים לצפות בתופעה הזאת.

את הקופץ לגובה המצוין, בראשים, אני קולט פתאום מציץ מעבר למזרן ומתמקם. "לעזאזל המוקדמות, את זה אני לא מפספס״, הוא בוודאי אומר לעצמו. שלוש הזוכות במדליות במשולשת, שאשכרה גמרו לפני רגע לקפוץ, מסיימות את הס״ד (סיבוב דאווין) באצטדיון ונעמדות בשוגג בדיוק מול הצלמים. ספק אם שלוש אתלטיות בכירות כאלה ספגו אי פעם מטח כזה של צרחות וקללות. הן בורחות מזירת הפשע לפני שתהרוסנה, חלילה, את ההיסטוריה וההיסטריה שיגיעו מיד.

הכרוז מודיע ״נתראה בעוד פחות מעשר שניות״, ואז הוא מגיע. השקט. נקי, יציב ומדויק. תפאורה מושלמת לריצה הפנטסטית של הג׳מייקני החי הכי מפורסם בעולם. כמו תמיד, זינוק גרוע, אבל מה זה בעצם משנה? כשבולט יוצא לדרך נדמה לך שהוא בקלות יכול היה לתת פור של שניה לאחרים, להאט כהרגלו לקראת הסוף, ועדיין לנצח. 9.81. בריטי לידי ממלמל שהתוצאה לא משהו. כנראה שהשיא הפסיכי שקבע ווייד ואן ניקרק מדרום אפריקה בריצה ל-400 מטרים רק 20 דקות קודם לכן לא הספיק למפונק.

אבל אנחנו כאן כדי לדבר על בולט, כידוע. אחרי שסיים להפנט את כולם, הוא התפנה לראיונות, שם נזף בכתב ששאל אותו איך זה מרגיש להפוך לאגדה (תשובה: תמיד הייתי אגדה). אחרי כשעה של תשואות מקיר לקיר, הקהל - וגם אנחנו העיתונאים - מתחילים להתפזר. בחוץ נחרדתי לראות תור של 300 מטר לשאטלים שיחזירו אותנו למלון. בעודי מקלל את העולם במחשבה על כמה זמן ייקח לי להגיע, אני שומע את אחת המתנדבות צועקת: מקום אחד בעמידה, מקום אחד בעמידה! דפקתי את ספרינט חיי לאוטובוס והדלתות נסגרו מאית שניה אחרי שנכנסתי. אתם יודעים מה? יש מצב שקבעתי את הקריטריון לטוקיו 2020.