לב האומה: מה עובר על הפייבוריטים המקומיים?

סבל מפציעה כרונית במשך שנים. שיאנג (gettyimages) | צילום: ספורט 5

ההפסד של צרפת בגמר היורו והתבוסה של ברזיל במונדיאל ב-2014 היו עוד הוכחה לכך שאירוח של אירוע גדול תמיד מגיע עם ערמת ציפיות, תקוות ובעיקר - לחץ, והרבה ממנו. כשמדובר במשחקים אולימפיים, הלחץ הזה מוטל בעיקר על הכתפיים של ספורטאי אחד או שניים, אפילו אם המשלחת המקומית כוללת מאות ספורטאים. הם הזהות והפנים של המדינה המארחת.

"התקוות המקומיות" הן בדרך כלל ספורטאי עילית, שמועמדים ממילא למדליית זהב אולימפית ולפני המשחקים רשמו הישגים נאים במיוחד, שהפכו אותם למועמדים לגיטימיים לזהב. ההישגים הללו הפכו את הספורטאים לשגרירים וברגע שהם מגיעים הביתה לאירוע ספורטיבי ענק, אז הציפיות בהתאם. ציפיות, הישגים, תקוות הקהל, הרחש בתקשורת וכו'. תערבבו הכל ביחד ותקבלו מתכון שיכול להוביל להצלחה מתוקה ומנגד לכישלון מר.

קרס בשעת הסין: הטרגדיה של ליו שיאנג

"אני לא חושב על זה כל הזמן ואני לא מרגיש הרבה לחץ. זה בסך הכל עוד מרוץ בחיי, אבל אני גם יודע שזו הזדמנות שלא תחזור". הציטוטים הללו נאמרו על ידי ליו שיאנג לפני תחרות אתלטיקה בניו יורק במאי 2008, חודשיים וחצי לפני המשחקים בבייג'ין. הוא בעיקר ניסה לשכנע את עצמו ולשדר רוגע – בסביבתו ידעו את המציאות היטב. ב-2007 בראיון ל"צ'יינה דיילי" סיפר מאמנו סון הייפינג: "בכירים בממשל ובמשרד הספורט אמרו לנו פעם שאם ליו לא יזכה בזהב בבייג'ין אז כל ההישגים הקודמים שלו יהיו חסרי משמעות".

המשקולות שהוסיפו בסין על הרגליים השבירות ממילא של שיאנג בוודאי לא הועילו לו. שיאנג לא היה כשיר בבוקר ה-18 באוגוסט 2008. הוא ידע את זה. שיאנג סבל במשך תקופה ארוכה מדלקת בגיד האכילס ועדיין לא ברור למה הוא בכלל היה על המסלול. שיאנג התמקם על אדני הזינוק במסלול מספר 2, איצטדיון קן הציפור בבייג'ין היה מלא עד אפס מקום, האוהדים הרעידו את האיצטדיון כאשר הכרוז קרא בשמו. ובכן, הוא ידע כבר אז שכנראה אין לו את מה שדרוש כדי לצאת מהאדנים. הירייה נשמעה, שיאנג זינק, עשה שלושה צעדים ועצר בגלל זינוק פסול של אחד ממתחריו. ואז זה קרה - שיאנג החזיק את הרגל וסימן שהוא לא יכול להמשיך. הוא לא היה מופתע, פשוט הפנים שאין לו סיכוי להתמודד עם הפציעה הזו. האלוף האולימפי מאתונה ב-2004 ואלוף העולם מ-2007 באוסקה ירד לחדר ההלבשה ובכך ניפץ את התקווה האולימפית הסינית.

האומה המארחת השלימה משחקים אולימפיים נדירים עם 100 מדליות, מתוכן 51 מדליות זהב - יותר מארצות הברית (36 זהב, 110 מדליות בסך הכל). ועדיין, מיליארד סינים חשו כאב דוקר בגיד אכילס, ביחד עם שיאנג. מאמנו של האצן התייפח במסיבת העיתונאים לאחר הפרישה מהריצה וגילה כי שיאנג התמודד עם הדלקת בצורה כרונית כבר מעל 6 שנים. שיאנג עצמו התנצל בפני העם הסיני כולו למחרת האירוע: "לא היה לי מה לעשות מלבד לפרוש".

הטרגדיה האולימפית של שיאנג חזרה על עצמה בלונדון 2012. האצן חזר לבמה המרכזית, עלה למוקדמות, זינק, נתקל במשוכה הראשונה ונפל על הקרקע. שיאנג קם וקיפץ על רגל אחת במשך 110 מטרים עד שחצה את קו הסיום לקול תשואות הקהל. זה גם היה קו הסיום של הקריירה רבת תהפוכות.

כשקת'י פרימן איחדה את אוסטרליה

קת'י פרימן נחשבת עד היום לתופעה נדירה, כזו שחרגה מגבולות הספורט וסמל להשפעה של ספורט על החברה. פרימן הייתה אתלטית אוסטרלית השייכת למיעוט האבוריג'יני המקומי, שהיה נרדף ומדוכא על ידי המתיישבים האירופיים באוסטרליה מאמצע המאה ה-19 ועד שנות ה-80 של המאה ה-20. הרג, הרס הציביליזציה, חטיפת ילדים והטמעת במשפחות לבנות לצרכי חינוך מחדש ועוד. רק בארבעת העשורים האחרונים החלו האבוריג'ינים לקבל את ההכרה המגיעה להם. פרימן, התקווה האולימפית של האוסטרלים לפני משחקי סידני 2000, הייתה סמל הפיוס בין הקהילה האבוריג'ינית לבין יתר הציבור.

פרימן, שזכתה לכבוד גדול בטקס הפתיחה כשהדליקה את הלפיד האולימפי, הגיעה ל-25 בספטמבר בידיעה שהיא המועמדת המובילה לזהב, וכשמאחוריה שנתיים רצופות ללא הפסד ושתי מדליות זהב באליפויות העולם האחרונות בריצה ל-400 מטרים. אפילו היריבה המרכזית מארי ז'וזה פרק נטשה את הכפר האולימפי לאחר שלטענתה קיבלה איומים על חייה. המרוץ עצר את נשמתה של האומה כולה. פרימן, לבושה בבגד גוף מכף רגל ועד ראש - מראה חייזרי שלא נראה כמוהו מאז - זינקה מצוין ושלטה לחלוטין עד קו הסיום.

"ניסיתי לשלוט ברגשות שלי כי הייתי מאוד אמונציונאלית. חששתי שאפתח חזק מדי ושלא יהיה לי כוח לחזור", סיפרה פרימן. שניות ספורות אחרי שחצתה את קו הסיום נראה היה שכל הלחץ הוסר. האלופה האולימפית התיישבה על המסלול בסידני ופרצה בבכי. "חלמתי על הרגע הזה מגיל 10, זה הישג משמעותי עבורי, עבור האנשים שלי והמדינה כולה. תמיד חלמתי לעשות את הקפת הניצחון עם שני הדגלים - דגל הקהילה האבוריג'ינית ודגל אוסטרליה. ידעתי שאני לא רק מייצגת את עצמי".

תאונת הדרכים המסתורית של קנטריס

קונסטנטינוס קנטריס היה תופעה נדירה באתלטיקה - אתלט אירופי לבן ששולט בספרינט ל-200 מטרים בצורה אבסולוטית, לראשונה מאז פייטרו מנאה האיטלקי. קנטריס פרץ לתודעה עם ניצחון מדהים בגמר ה-200 מטרים בסידני. לאחר מכן המשיך לזכייה בתואר אלוף העולם כעבור שנה באדמונטון. אלה הפכו אותו מועמד לזכות בזהב לעיני הקהל הביתי שלו במשחקים האולימפיים באתונה.

היוונים שפכו הון תועפות על מנת להיות מוכנים לאירוח המשקים האולימפיים. כספים הושקעו בתשתיות, בניית מתקנים, כפר אולימפי ועוד. באשר לציפיות מהספורטאים, היוונים לא פיתחו יותר מדי ציפיות למעט קנטריס, אלא שהציפיות התנפצו עוד לפני המשחקים עם שערורייה גדולה. האצן, ביחד עם אצנית ה-100 מטרים אקטריני תאנו, התבקשו לעבור בדיקה לגילוי חומרים אסורים.

מדובר בבדיקה שגרתית למדי, כאשר יש רק סיבה אחת שתגרום לספורטאים להימנע מהבדיקה הזו - חוסר ודאות לגבי התוצאות, דבר שמרמז על חשד לשימוש בסמים. קנטריס ותאנו לא הופיעו לבדיקה, אלא במקום אושפזו בבית החולים. השניים טענו כי היו מעורבים בתאונת אופנוע. הרשויות באתונה החלו לחקור את מקרה התאונה ולאחר מספר ימים גילו שהתאונה הייתה מבוימת לחלוטין. האצן, שהיה מועמד להדליק את הלפיד האולימפי, ניצב פתאום במוקד של סקנדל. לאחר כשבוע של לחץ ציבורי ושימוע בוועדת המשמעת של הוועד האולימפי הבינלאומי, החליט קנטריס לפרוש.

"אני משוכנע שאני חף מפשע", אמר קנטריס בהודעת הפרישה שלו מהמשחקים, במהלכה גם פיטר את מאמנו, "מעולם לא אמרו לי שאני חייב לקחת חלק בבדיקה בכפר האולימפי". הפרישה לא הייתה סוף פסוק. קנטריס ותאנו הורשעו כעבור 7 שנים בזיוף התאונה ונידונו לשנתיים וחצי במאסר בפועל. 4 חודשים אחרי ההרשעה הם ערערו וזוכו.

האם הציפיות הגבוהות הן אלה שגרמו לקנטריס להשתמש בחומרים אסורים בשנה שלפני המשחקים (דבר שמעולם לא הוכח) ולהחמיץ 3 בדיקות רשמיות? או שמא המאמן כריסטוס צקוס פעל לבדו? ואם פעל לבד, מדוע קנטריס ותאנו ניסו לזייף תאונה שבוע לפני המשחקים? הפנטזיה של יוון על זהב ב-200 מטרים התפוגגה והתחלפה בעננה של שערורייה מלווה בסימני שאלה רבים.

כשקארל לואיס הישווה את שיאו של ג'סי אואנס

קארל לואיס, מגדולי הספורטאים בהיסטוריה, התמודד פעמיים עם הלחץ המקומי - ופעמיים הוא עשה זאת כמו אלוף אמיתי. בלוס אנג'לס ב-1984, לואיס, שחזר את ההישג המדהים של ג'סי אואנס - כשזכה ב-4 מדליות זהב ב-100 ו-200 מטרים, שליחים וקפיצה לרוחק. "גם כיום, לא עובר יום שבו לא ניגש אליי לפחות אדם אחד ומדבר איתי על מה שקרה בלוס אנג'לס. אנשים מספרים עליי לילדים ולנכדים שלהם. הייתי צעיר מאוד במשחקים הללו ולא הבנתי לגמרי את גודל המעמד ואת העובדה שאני הולך לשחזר את ההישג של ספורטאי איקוני כמו אואנס".

על רמת הציפיות שהייתה ממנו בארצות הברית: "מתחילת 1984 הרגשתי לפתע שאני בכל מקום ועל השער של כל מגזין. הייתי יורד לסופרמרקט, שולח מבט לדוכן העיתונים ושם הייתי רואה את עצמי על "טיים", "ספורטס אילוסטרייטד" ועוד. זה היה מוזר כי לא הייתי רגיל לתשומת הלב הזו". באליפות העולם בהלסינקי ב-1983 זכה לואיס ב-3 מדליות זהב ואותת על מה שהוא מתכנן לעשות בלוס אנג'לס. "באותה תקופה הלחץ התקשורתי החל להיבנות", שיחזר לואיס בראיון לציון 30 שנים למשחקים ב-2014, "ידעתי שכולם במדינה בונים עליי ושאני הופך למותג. תמיד הייתי צריך להיות מטופח ומגולח, הלכתי לטקסי פרסים כמו הגראמי. הייתי מוכר בכל פינה. היו אנשים שזה הפריע להם, אבל זה אני".

מלבד הניסיון להשוות את ההישג של אואנס, בארצות הברית פינטזו על שבירת שיאו של בוב בימון בקפיצה לרוחק מ-1968 (8.90 מ'). ודווקא כאן לואיס השאיר את האמריקנים עם רגשות מעורבים. האתלט זינק ל-8.54 מטרים בקפיצה הראשונה, פסל בניסיון השני ולאחר מכן, כשראה שאין לו מתחרים הוא דילג על יתר הקפיצות, למרות רוחם של האוהדים באצטדיון. מאמנו של לואיס ניסה להרגיע את הציבור ולקח אחריות על המהלך: "זו הייתה החלטה שלי. היינו יכולים להתקרב לשיא של בימון או ללכת על זה של אואנס. לא את שניהם ביחד".

בגיל 35, 12 שנים אחרי ההופעה הנדירה בלוס אנג'לס, לואיס חזר למשחקים אולימפיים אחרונים, ושוב על אדמת המולדת - הפעם באטלנטה ב-1996. הפעם הוא לא היה המועמד האבסולוטי, אך עדיין ציפו ממנו להצליח. וזה אכן קרה - בניסיון השלישי שלו ניתר לואיס ל-8.50 מטרים ומשם המשיך לזכייה במדליית זהב אולימפית - הרביעית ברצף בקפיצה לרוחק.

התקווה האולימפית של ברזיל. ארתור זנטי (gettyimages) | צילום: ספורט 5

כדורגל? הכירו את התקווה האולימפית האמיתית של ברזיל

כאשר נשיא ברזיל המכהן מישל טמר פגש את הספורטאים האולימפיים לפני המשחקים הוא הבהיר להם מה באמת חשוב למדינה המארחת. "כאשר אתם זוכים במדליות אתם מציגים לראווה את ברזיל בפני העולם. אתם השגרירים שלנו. זה חשוב להתחרות ולהשתתף, אבל לנו חשוב מאוד שגם תנצחו, אני בטוח שתגרמו לנו גאווה", אמר טמר ולא הסתיר את המטרות, בדיוק כפי שהן לא הוסתרו ב-2014, ערב פתיחת המונדיאל. אז זה נגמר בהתרסקות משפילה מול גרמניה בחצי הגמר.

עם כל הכבוד לנבחרת הכדורגל, הברזילאים מסמנים מועמד אחד מוביל כתקווה האולימפית שלה - ארתור זנטי, האלוף האולימפי בתרגיל הטבעות בהתעמלות מכשירים מלונדון ואלוף העולם מ-2013. "כל הברזילאים ינסו לזכות בזהב בריו, זה ברור לי", הודה זנטי. כשנשאל על ההתמודדות עם הלחץ של המדינה המארחת אמר: "כל אחד מתמודד בדרך שלו. אני משתדל להקשיב למוזיקה לפני התחרות, לקרוא ספרים וביוגרפיות של ספורטאים גדולים. לבלות עם המשפחה ואפילו לטייל עם הכלב. בזמן התחרות אני מנסה לחשוב שאני באימון ולהתנתק מהלחץ. יחד עם זאת, אסור לי להיות שאנן, אלא להילחם על החלומות שלי. המטרה היא כמובן לזכות במדליית הזהב".

קנטריס ושיאנג לא הצליחו לעמוד בציפיות של אומה שלמה, בעוד לואיס, פרימן וגם מו פארח וג'סיקה אניס בלונדון 2012 ידעו. זנטי ויתר הברזילאים יפנטזו להביא קצת גאווה מקומית. ומה יקרה אם הם ייכשלו? תשאלו את דויד לואיז וטיאגו סילבה.