מצאו מקלט: סיפורה המרתק של נבחרת הפליטים

1.2 מיליון פליטים רק ב-2015 (gettyimages) | צילום: ספורט 5

בחודש מרץ האחרון הודיע הוועד האולימפי הבינלאומי כי לראשונה בתולדות המשחקים האולימפיים תהיה משלחת מורכבת מפליטים, אשר יתחרו תחת הדגל של הוועד הבינלאומי. זו עוד דוגמא מבין רבות לאופן שבו הוועד האולימפי הבינלאומי תופס את המשחקים האולימפיים - אירוע ספורטיבי, המנסה להניע תהליכים פוליטיים, כלכליים וחברתיים. "מטרת היוזמה הזו היא לשגר מסר של תקווה לכל הפליטים ברחבי העולם", העיד נשיא ה-IOC תומאס באך. 10 ספורטאים, שזכו למקלט במדינות אחרות והקימו קריירה ספורטיבית יפה, הוזמנו לנבחרת הפליטים וזכו למעטפת אימונים מטעם הוועד הבינ"ל. בריו הם יקוו לזכות בכמה דקות של תהילה.

5OLYMPICS –  ערוץ הקיבוץ של האולימפיאדה עם האירועים הגדולים בו-זמנית, חי מריו. אפיק 26 ב-YES, HOT ובסלקום TV - פתוח לכולם

מחצית מהפליטים בנבחרת הם אתלטים המגיעים מדרום סודאן, שני ג'ודאים נמלטו מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שני פליטים ברחו ממלחמת האזרחים הקשה בסוריה ואחד מגיע מאתיופיה.

משנת 2014 חלה עלייה חדה בכמות הפליטים ומהגרי העבודה המגיעים למדינות מערב אירופה. במהלך 2015 הסוגיה הפכה למשבר, כאשר במהלך השנה שעברה הגיעו מעל 1.2 מיליון פליטים - פי שניים מהשנה הקודמת. מרבית הפליטים הגיעו מסוריה (בגלל מלחמת האזרחים הקשה), עיראק ואפגניסטן. היתר הגיעו מהסכסוכים הממושכים באפריקה או ממדינות מזרח אירופה.

עדיף על גיוס. ניאנג (gettyimages) | צילום: ספורט 5 המטרה המרכזית של משלחת הפליטים היא לא לזכות במדליות או לשבור שיאים, ואפילו לא להעלות מודעות לנושא, משום שכל אירופה חיה אותו על בסיס יומיומי. נראה שיש כאן אג'נדה ברורה - לגרום לעולם כולו להבין שהפליטים הם אנשים ולא סחורות. אלה בני אדם, שמתמודדים עם סיטואציות קשות מאוד, אך עדיין חולמים ושואפים לחיים נורמאליים. הופעת המשלחת הזו תשמש ללא ספק השראה לפליטים רבים ברחבי העולם והוכחה לכך שגם הם יכולים לשקם את חייהם במקום חדש.

"משלחת הפליטים היא רעיון טוב מאוד, שנותן לנו תקווה לעתיד", סיפר ייץ' פור בייל, שנמלט מסודאן לקניה, שם הוא מתאמן בשנים האחרונות אצל שיאנית העולם לשעבר במרתון טגלה לורופה, במסגרת "קרן השלום של טגלה לורופה", ארגון מיוחד התומך בפליטים בעזרת הוועד האולימפי הבינלאומי. "העובדה שאנחנו נניף את דגל הוועד האולימפי תגרום לאנשים לדבר על הפליטים. אנחנו נראה לעולם שאנחנו אנושיים, בני אדם כמו כל אחד אחר".

סודאן-קניה-ריו
מחצית מהנבחרת הם פליטים מדרום סודאן, אשר נמלטו ממנה לקניה, בה הם מתאמנים במשך שנים. אחד מהם, ג'יימס ניאנג, איבד את אביו במלחמת האזרחים במדינה. "לאחר שאבי נהרג חששתי שיגייסו גם אותי ולכן חיפשתי ביחד עם אמא שלי מקום לגור בו. הייתי בן 10 וגם בגיל הזה מחפשים חיילים", העיד ניאנג, שיתחרה בריו במוקדמות ה-400 מטרים. מלבד ניאנג ופור בייל, יש שלושה ספורטאים נוספים מדרום סודאן, כולם הגירו לקניה במהלך העשור הקודם, התאקלמו ופרחו אצל טגלה לורופה, שגם משמשת כראשת משלחת הפליטים.

מקונגו לברזיל
יולנדה מביקה ופופולה מיסנגה הם ילידי בוקאבו מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. אזור בוקאבו נפגע בצורה קשה במהלך מלחמת האזרחים בקונגו בין 1998 ל-2003. גם עשור אחר כך, התקשו שני הג'ודאים להשיג תנאים הולמים לאימוני ג'ודו. במהלך אליפות העולם בברזיל ב-2013 ביקשו השניים לקבל מקלט מדיני בברזיל כדי שיוכלו לקבל את התנאים הבסיסיים של כל ספורטאי.

מסוריה עד ברלין, בשחייה
יוסרה מרדיני בת ה-19 הספיקה לייצג את סוריה באליפות העולם בשחייה ב-2012, כשהייתה בת 15, אך מאז ועד היום עברה דרך יוצאת דופן. לאחר שביתה של מרדיני הופצץ במהלך מלחמת האזרחים הקשה במדינה, היא ואחותה החליטו באוגוסט 2015 להימלט מסוריה. השתיים חצו את הגבול ללבנון ומשם המשיכו לטורקיה.

יוסרה מרדיני עלתה על סירת פליטים קטנה ביחד עם אחותה ו-18 אנשים נוספים, במטרה לעשות את הדרך מטורקיה ליוון. ואז הגיע הסיפור יוצא הדופן. הסירה החלה לשקוע במהלך המסע ליוון וכל מי שידע לשחות נאלץ לקפוץ למים על מנת לדחוף את הסירה לחוף הקרוב. מרדיני דחפה בשחייה את הסירה במשך מעל ל-4 שעות עד שהגיעו לחוף של אחד האיים ביוון. משם המשיכה השחיינית לגרמניה והתמקמה בברלין בספטמבר 2015. מרדיני, שהוכרה רשמית כפליטה ב-14.3.2016 תתחרה בריו במוקדמות ה-100 מטרים חופשי לנשים.

הסיפור של השחיין ראמי אניס הוא דומה מאוד לזה של מרדיני. אניס גדל בעיר אלפו, שהייתה גם היא קורבן להפגזות החל מ-2011. כדי להימנע מגיוס לצבא של בשאר אל אסד, עזב אניס את סוריה לאיסטנבול, שם שהה אצל אחיו הגדול והתאמן בגלאטסראיי. אניס חיפש להגיע למדינות מערב אירופה וכדי לעשות זאת הוא נאלץ לפעול בשיטה דומה לזו של מרדיני, לשוט בסירה מתנפחת מטורקיה לאחד האיים ביוון. אניס הגיע לאי סאמוס ומשם המשיך לבלגיה, בה קיבל מקלט מדיני ב-28 בדצמבר 2015. כיום הוא מתאמן במועדון השחייה של גנט ובריו הוא יתחרה במוקדמות ה-100 מטרים פרפר. מלבד ההשתתפות, אניס יקווה לפגוש את האליל שלו. "אני חולם לפגוש כאן את מייקל פלפס, אולי אשחה איתו במוקדמות", אמר השחיין מסוריה לאחר שהגיע לכפר האולימפי.

נהג מונית ומרתוניסט
יונאס קינדה לא מרבה לפרט יותר מדי מדוע נאלץ לעזוב את אתיופיה ב-2012 ולבקש מקלט בלוקסמבורג. "אלה היו חיים בלתי אפשריים מבחינתי. החיים שלי היו בסכנה כל זמן שהייתי באתיופיה", מעיד רץ המרתון בן ה-36, "עזבתי את אתיופיה בגלל בעיות פוליטיות וכלכליות". קינדה, שקבע את הקריטריון הבינלאומי לריו במרתון פרנקפורט ב-2015, טוען שההשתלבות שלו באירופה הייתה תהליך לא פשוט: "בהתחלה היה לי קשה, אבל אחר כך המצב השתפר. לא האמנתי שאלה החיים של פליט. למרות זאת, הרגשתי חופשי מההתחלה". כיום קינדה לוקח שיעורי צרפתית ומשלים הכנסה כנהג מונית. המרתון האולימפי? "כששמעתי שאוכל להשתתף קיבלתי דחיפה גדולה של מרץ ואנרגיות. זה נותן לי כוח".

אין ספק כי ההישג הגדול ביותר של הספורטאים המרכיבים את משלחת הפליטים במשחקים האולימפיים בריו הוא עצם העובדה שהם הצליחו לשקם את חייהם אחרי טלטלה עזה במדינה בה נולדו וגדלו ולא תוצאה כזו או אחרת על המסלול או בבריכת השחייה. ההשתתפות במשחקים האולימפיים היא רק הקצפת. מדליה? היא כבר הדובדבן. כמו אצל כל ספורטאי אחר. "ההגעה שלי למעמד הזה נותנת לי תקווה להמשך", סיפר פור בייל, "מדליה בברזיל תהפוך אותי לאסיר תודה ותכניס אותי להיסטוריה. זה דבר שילווה אותי, את ילדיי ונכדיי, לכל החיים".