חסרי חלום: ארה"ב כבר לא מפחידה את היריבות

"ולא כמו בעבר, ולא כמו שדובר", כתבו החברים של נטאשה בשיר "ואם כבר לבד". אז היא כבר לא ממש לבד, נבחרת ארצות הברית, ובטח לא נבחרת חלומות. ריבוי שחקני ה-NBA המפוזרים בנבחרות השונות מחוץ לארה"ב קובע, נכון למשחקים האולימפיים בריו 2016, שטיול בחוף הקופקבנה, זה כבר לא יהיה. נבחרות סרביה וצרפת (נטולת טוני פארקר!) היו רחוקות פוזשן אחד מלקחת את האמריקאים להארכות, כשגם נבחרת אוסטרליה לא הייתה רחוקה משם. איפה הנבחרת הנוכחית של החבורה עם הפסים והכוכבים מול אלה שקרעו את כולן לפני ארבע שנים בלונדון, שלא לומר מול 'הדרים-טים' המקורית של ברצלונה 1992.

אם לפני 20 שנה טורניר הכדורסל האולימפי היה לפרוטוקול בלבד, ולשחקני שאר העולם היה יותר חשוב להצטלם עם הכוכבים מארה"ב או לקבל מהם את גופיית המשחק מאשר להפריע להם בדרך לראש הפודיום, הרי שבעידן הנוכחי יש 167 שחקנים ב-NBA שהם לא ילידי ארצות הברית! וזה אומר שההתרגשות מנוכחות האמריקאים על אותו פרקט כבר לא קיימת, שההכרות המקצועית איתם היא עמוקה יותר ושאפשר לשחק כדורסל איכותי מול נבחרת שיש עליה לחץ אדיר לעבור את המשוכה האולימפית בשלום כדי להימנע מפדיחה שתיזכר לדורות. 

קחו את נבחרת אוסטרליה שמעמידה חמישיית NBA לגיטימית לכל דבר. מילס, ביינס ואפילו אינגלס מכירים מקרוב את השחקנים האמריקאים שמולם ויחד עם דלאבדובה, שיודע איך זה לשמור על אירווינג מהאימונים המשותפים בקליבלנד בשנים האחרונות, ובוגוט שמזמן הפסיק להיבהל מדיאנדרה ג'ורדן, ותקבלו סגל שביום נתון מסוגל לנצח את האמריקאים.

הצרפתים של פארקר, דיו, גובר, באטום, ולוברן כבר נתנו אין ספור הצגות מול דרוזן, באטלר וגרין בהרבה מאוד משחקים בליגה הטובה מכולן. ואם וכאשר תיתקל הנבחרת של ששבסקי וטיבדו בזו מספרד, יחייכו מולה גאסול, רוביו, קלדרון ומירוטיץ' שמשחקים מולם כבר שנים, רודי פרננדס, נבארו וקלאבר שכבר היו שם וחזרו, ווילי הרננגומס שיהיה שם בעונה הבאה וסרחיו רודריגס שכבר שיחק בפורטלנד וישחק בפילדלפיה בעוד חודשיים וחצי. וזה לא שלסרחיו יול, לפליפה רייס או לאלכס אברינס אין מקום מעבר לים.

וכשאצל הסרבים בוגדן בוגדנוביץ' הוא שחקן NBA, וניקולה יוביץ' כבר שייך לדנבר בעונה הבאה אז גם מירוסלאב רדוליצה מפרפר את קאזינס מתחת לסלים ומילוש תיאודוסיץ' ונמניה נדוביץ' לא סופרים את אירווינג ולאורי.

אבל אולי זה המקום לשים כוכבית ענקית לצד הכוכבים שעליהם מדובר - למשחקים בברזיל לא הגיעו הסופר סטארים האמריקאים הכי גדולים של הענף. שימו לב איזו נבחרת זו היתה יכולה להיות, ואלה שמות: סטפן קרי, כריס פול, ראסל ווסטברוק, דוויין ווייד, ג'יימס הארדן, לברון ג'יימס, קוואי לנארד, בלייק גריפין, אנטוני דייוויס, חסן ווייטסייד, ו... טים דאנקן וקובי בראיינט שבעיני לפחות שווים טורניר פרידה מאגדות שפרשו לא מכבר כשהם עדיין בכושר.

זו נבחרת שהייתה קולעת יותר טוב מבחוץ, שהייתה שומרת טוב יותר, שהייתה חוסמת יותר כדורים ושהייתה יותר מנוסה מהנבחרת הנוכחית. למי מהשחקנים שרצים עכשיו על הפרקט בריו היה מקום ברוסטר הזה? לקווין דוראנט כן, גם לפול ג'ורג'. כל השאר? לא יודע. גרין ותומפסון לא מציגים את היכולת שלהם מהעונה שעברה, אירווינג, כרמלו ובאטלר לא יציבים, וגם לא קאזינס וג'ורדן. לאורי, ודרוזן ובטח האריסון בארנס יודעים שאין להם באמת מקום בטופ של הטופ.

ועוד כוכבית, קצת יותר קטנה: האמריקאים הם היחידים שסיימו את שלב הבתים ללא הפסד עם הפרש ממוצע של 23.4 נקודות, וכמו שקליי תומפסון אמר למצלמות בסוף הניצחון הדחוק על צרפת: "אנחנו עם מאזן של 0:5 חלק, ועוד שלושה ניצחונות נביא את הזהב הביתה שוב". עם פחות שואו טיים, עם הגנה מהחלשות שראינו מנבחרת כדורסל אמריקאית אולי אי פעם ומול יריבות חזקות, איכותיות וברמת אתלטיות והבנת כדורסל שווה לזו של מולדת הכדורסל - גם נבחרת ארצות הברית יודעת, שבעידן הנוכחי, ובטח בראייה היסטורית, התוצאה הרבה יותר חשובה מהדרך.