כשאנדי רם ויוני ארליך ראו את הגרלת המשחקים הצפויה להם באליפות הפתוחה של ארה"ב הם בוודאי שחררו אנחת רווחה. אחרי ההגרלה האכזרית בבייג'ין, זכו השניים להגרלה נוחה מאד בסיבוב הראשון של הגראנד סלאם האחרון של השנה ולמשחק נגד זוג אמריקנים אלמונים וכצפוי עשו את דרכם בבטחה לסיבוב השני.
ההפסד שהגיע בסיבוב השני כבר לא היה כל כך מפתיע ואולי לצערנו פשוט התרגלנו להפסדים מוקדמים לצמדים נחותים. הצמד המצוין הזה שלא מצליח להתרומם לרמתו הטבעית מאז חודש פברואר השנה, אכזב שוב ועם האכזבה הגיעו השאלות הקשות.
כיום ברור שלא הכול כשורה בין אנדיוני. גם האופטימיות, הקלילות והחיוך הנצחי לא מצליחים יותר להסתיר את הכימיה שהולכת ונגמרת ואת חוסר הביטחון הבא בעקבות עוד הפסד לא מחויב במציאות.
בעוד כשבועיים תתמודד נבחרת ישראל בגביע דייויס כאן בארץ נגד יריבה נוחה יחסית בדמותה של פרו, אבל לקפטן אייל רן ובודאי אין מנוח. אם נהיה ריאליים לרגע, לישראל יש שחקן יחידים בקושי בדמותו של דודי סלע, וצמד חסר ביטחון שהלחץ הביתי עלול לפורר אותו ברגע האמת לחלוטין.
לא ברור מה עובר על אנדיוני שסיפורם נראה עד לא מזמן כסיפור מהאגדות, אבל האגדה הפכה בשנה האחרונה לסיוט מתמשך. מקורבים ידעו לספר שבעיות בין נשותיהם של השניים השפיעו מאד על היחסים ביניהם, אבל האמת – קשה לראות כיצד דבר כזה או כל רכילות אחרת מצדיקה מעידה אחר מעידה. אנו רוצים להמשיך להאמין שאנדיוני הם מקצוענים עד כדי כך שהם מסוגלים לעשות הפרדה בין המתרחש על המגרש למה שמתרחש מחוצה לו. אולי לא נדע בדיוק מה הבעיה ואולי אנחנו גם לא צריכים לדעת. אנדי ויוני הרגילו אותו לרמה מסוימת של הישגים ולכן פחות מזה כבר לא יכול לספק.
גם דודי סלע ושחר פאר לא נראים הרבה יותר טוב. שחר שוב מפסידה בסיבוב הראשון, שוב מחליפה מאמן, ושוב עושה ניתוח קוסמטי היכן שבבירור צריך ניתוח בהרדמה מלאה. הטניס של שחר חייב להשתפר - כל פתרון אחר הוא בריחה מהמציאות.
לדודי סלע לעומת זאת שום ניתוח לא יעזור וזה לא נאמר על דרך השלילה אלא להיפך. את מה שחסר לסלע (כוח, גובה, אתלטיות) קשה להשיג ולכן סלע הזוכה בקביעות בצ'אלנג'רים, מדי פעם עושה ניצחון גדול על שחקן גדול ומדורג בקביעות בסביבות ה- 80 – 90 בעולם. עוד 5 -6 שנים זה הכי טוב והכי ריאלי שאפשר לבקש.
האכזבות בשבועות האחרונים מהטניסאים הישראלים הן הכנה טובה לצפוי לנו בזמן הלא כל כך רחוק. כי בעתיד הלא מאד רחוק, לא נתפלל שטניסאי ישראלי יעבור סיבוב בגראנד סלאם אלא במקרה הטוב, שיעבור סיבוב במקודמות שלו. ולא, אני לא משביתה שמחות, אני מסתכלת בפשטות למציאות בעיניים.
אחרי שפאר, סלע, ארליך ורם יסיימו את חלקם אחרי קריירות מצליחות לכל הדעות, אין לנו ולו טניסאי אחד להתהדר בו וזה מפחיד יותר מלהמשיך לראות את אנדי ויוני עפים בסיבוב השני מגראנד סלאם. מפחידה עוד יותר ההתנהלות של קברניטי הטניס שהפכו לאמנות של ממש את היכולת להסתיר מאחורי הישגיו של הדור הנוכחי את הכלום שיש אחריהם.