בפעם השנייה בהיסטוריה של הטניס הישראלי העפילה הנבחרת הלאומית של ישראל לרבע גמר המפעל הקבוצתי היחיד, והחשוב מכולם בענף, גביע דייויס. הניצחון על שבדיה בסוף השבוע חיזק את כל מה שטוב אך גם את כל מה שבעייתי בטניס שלנו.
לטניסאי ישראל יש לב ונשמה ענקית. מהיום שעמוס מנסדורף עזב את תפקיד הקפטן ולנעליו נכנסו בזה אחר זה עודד יעקב וכיום אייל רן - שני שחקני עבר ללא אגו מנופח וחשיבות עצמית גדולה מדי - אסופת הספורטאים האינדיבידואליים שהרכיבו את הנבחרת שלנו, שבמהלך כל השנה נלחמים כל אחד אך ורק עבור עצמו, הפכו לקבוצה מלוכדת, תומכת ומפרגנת ורואים זאת בכל מפגש ובכל משחק נבחרת ללא קשר לתוצאה.
האמונה האמיתית, שעליה אמון בעיקר אנדי רם, שבכל מקום תמיד אפשר לנצח כל אחד היא לא דבר של מה בכך. טניסאי שעולה על המגרש ולא מאמין שהוא יכול ביום נתון לגבור על כל שחקן אין לו שום סיכוי לעמוד בלחץ האדיר שבייצוג מדינה.
אבל כמו בחיים כך גם בספורט, לפרופורציות יש חשיבות עליונה. נכון שהימצאות בין שמונה הנבחרות הטובות בעולם יכולה ליצור תחושת אופוריה, אבל ככל שננחת מהר יותר חזרה עם הרגליים על הקרקע כך ייטב. האמת היא שאנחנו לא הנבחרת השמינית הטובה ביותר בעולם, ושמחתנו, עד כמה שקשה להודות, היא סוג של שמחת עניים.
השבדים יכלו לנצח
הגענו לרבע הגמר בתמהיל מוצלח למדי של כוח רצון, אמונה, ומנה די גדושה של מזל – ולא צריך ללכת רחוק, אלא רק להסתכל על תוצאות ארבעת משחקי היחידים במפגש נגד השבדים כדי להבין עד כמה זה היה קרוב: מה שהסתיים בניצחון יכול היה להסתיים לגמרי אחרת.
הבעיה האמיתית היא שרבע הגמר של גביע דייויס עוד עלול לשמש כעלה תאנה מצוין להסתרת חוליי הענף ובראש ובראשונה את העובדה שרוב שחקני הנבחרת הזו על סף פרישה וכנראה אין להם תחליף.
כשנבחרת רבע גמר בגביע דייויס מורכבת משלושה שחקנים בני שלושים כמעט, פורש אחד עם עודף משקל, וטניסאי אחד מוכשר כמו שד בדמותו של דודי סלע - אבל כזה שקשה לדעת אם הוא קם על צד ימן או על צד שמאל - צריך להבין שיש כאן בעיה.
טוב יעשה איגוד הטניס בישראל אם יפנה את כל מאות אלפי הדולרים שהרוויח מהניצחון במפגש הזה בדייויס לדור הצעיר – ורק לו. איתור וטיפוח טניסאים מוכשרים חייבת להיות המטרה העליונה של האיגוד בשנים הקרובות. אם אכן ייעשה מהלך כזה נראה את התוצאות החיוביות, בתקווה ועם הרבה מזל, תוך עשור.
מרגש לחשוב על המפגש הבא נגד הרוסים בבית ועל העובדה שנראה אולי את מאראט סאפין וחבריו משחקים כאן ברמת השרון, אבל גם קצת עצוב. בעיקר כי אלא אם כן יקרה נס, הרוסים כנראה יעלו לחצי הגמר ובפעם הבאה שנראה כאן נבחרת ברמה הזו תהיה רק בעוד כמה שנים טובות.
אומרים שבספורט חשוב לדעת לשים מאחור הפסדים. הפעם, טוב נעשה אם נשים מאחור מהר גם את הניצחון ונתרכז במה שחשוב לעתיד.