השבוע התבשרנו על החלטתו של קפטן נבחרת הנשים בטניס של ישראל, עודד יעקב, לפרוש מתפקידו אחרי כהונה של שבע שנים. דדי, מאמן וקפטן מוערך, החליט כמה חודשים לפני מפגש ההישרדות של נבחרת הנשים נגד אוקראינה בחוץ, להעביר את השרביט הלאה, לחברו הטוב, שחקן העבר ליאור מור.
החלטתו של יעקב לא מפתיעה את מי שמכיר אותו מקרוב. יעקב הוא אדם שקול מאד, שמעולם לא נוהג בחיפזון ותמיד מתכנן קדימה לטווח ארוך. כשהוא בא לנתח מי הנבחרת העומדת לרשותו בשנים הקרובות, הוא יודע לחבר אחד ועוד אחד ולדעת שאפשר להתקדם רק לכיוון אחד – למטה.
שחר פאר עברה כנראה את שיאה. גם אם תחזור לימים טובים יותר או תישאר בדירוג מכובד מאד של 40 בעולם עוד עשר שנים, היא מעולם לא תעמיד את הנבחרת בראש סדר העדיפויות שלה. לא רק זאת, אלא שניסיון העבר מלמד שמפגשי הפדרציה, בעיקר בבית, נוטים להלחיץ אותה, בעיקר כשהנבחרת כולה על כתפייה.
ציפי אובזילר בת 36 בחודש אפריל הקרוב וכבר הצהירה שדבר אחד בכל הקשור לנבחרת בראש מעייניה – לשבור את שיא ההופעות של אנה סמאשנובה העומד על 61 – זה אומר מפגש נגד אוקראינה ועוד שניים. לא נראה שאובזילר, שחקנית נבחרת בנשמה, תישאר עוד הרבה מעבר לשבירת השיא הזה בסביבה.
יוליה גלושקו, קרן שלמה וחן אסטרוגו הן התקוות של ישראל לשנים הבאות. הן שחקניות טובות ומסורות, אבל לא שחקניות של הישרדות בית עליון בגביע הפדרציה – אפילו לא קרוב לזה.
כשזו התמונה, עודד יעקב יודע מתי ללכת. הוא הביא את הנבחרת לשיא של כל הזמנים עם העפלה לבית העליון של הפדרציה לראשונה בהיסטוריה ובצדק לא מתכוון לקשור את שמו בעתיד עם פחות מזה. לכן הוא עובר הלאה.
ליאור מור הוא בחירה טובה כקפטן הבא. הוא מנוסה, קרוב מאד ואהוד על ידי שחר פאר וזוכה לתמיכה גם משאר הבנות.
מאמן הנבחרת החדש שלוקח את מקומו של מור זה כבר סיפור אחר. זוהי אחת מהבחירות המשונות ביותר בשנים האחרונות לתפקיד חשוב כל כך. תומר דנק היה שחקן טניס בינוני (אגב, להיות שחקן טניס טוב זה לא תנאי הכרחי בכלל להפוך גם למאמן טוב), אבל הבעיה היא שגם כמאמן אין לו בדיוק קבלות. לפחות לא כאלה המצדיקות הקפצה למאמן נבחרת ממה שנראה כשום מקום. אולי מכיוון שתפקיד המאמן בפדרציה הוא בעיקר על הנייר והקפטן יכול בשקט לעשות גם אותו, אפשר בכל זאת להיות רגועים.
מה עם עודד יעקב?
הוא ימשיך לטפח ולאתר טניסאים צעירים ואין מתאים ממנו לעשות זאת. יעקב בנה את עצמו במשך שנים מאפס בשתי ידיו. כילד התאמן יעקב במרכז ברמת השרון ומעולם לא התבייש במקביל לקחת על עצמו במרכז עצמו עבודות מזדמנות של תחזוקה ועבודות אחרות בכדי לעשות כמה שקלים להם היה זקוק.
אותו ילד שבילה שעות בילדותו ונערותו במרכז ברמת השרון, גידל את עצמו למאמן הטניס הטוב המוכר והמוערך ביותר שלנו היום בארץ, הזוכה גם להכרה בינלאומית ומחוזר ללא הרף על ידי שחקנים מהצמרת העולמית.
יעקב בנה את שחר פאר והביא ואתה לשיאה. הוא בנה נבחרת נשים לתפארת. הוא גידל את הראל לוי והביא אותו לימיו הטובים שלפני הפציעה המצערת. הוא עמד בראש נבחרת הדייויס של הגברים בשנים מוצלחות מאד והוא שהותיר בידיו של אייל רן נבחרת מגובשת ומלוכדת.
הוא גידל דור שלם של טניסאים שעשו ועוד עושים הישגים בזירה הבינלאומית.
השקט הנפשי של יעקב, היושרה, הרצון לעזור תמיד ובעיקר הצמא ללמוד ולהשכיל, הפכו אותו למאמן ולקפטן שעוד נתגעגע אליו.