sportFive1238822 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5

את הרגע בו זכה במדליית ארד באליפות העולם, לוחם ומאמן ג'יוג'יטסו, דביר גל, לא ישכח לעולם. לאחר שנים של אימונים מפרכים שהחלו עוד כשהיה תלמיד בחטיבת הביניים, הוא זכה לעמוד על הפודיום על הבמה הגדולה ביותר.

"אליפות העולם באבו דאבי היא תחרות מטרה שאליה התכוננתי בשנים האחרונות, מאז שהצטרפתי לנבחרת ישראל בג'יוג'יטסו. כשעמדתי על הפודיום יחד עם מדליית הארד, הרגשתי שמחה גדולה, תחושת שחרור, ואבן שירדה לי מהלב".

האמנת שתזכה במדליה?
"כן. הייתה לי תחושה חיובית כי עשיתי הכנה מנטלית שמיקדה אותי במטרה, לצד אימונים אינטנסיביים ונכונים. לא היה לי ספק שאקצור את הפירות".

גל (24) גדל ברעננה עם ארבעה אחים ואחות (דור, דעאל, עידו, עמית ורוני), וכעת מתגורר בצפון תל אביב. אמו, סמדר, היא עורכת דין בתחום המקרקעין ואביו, בני, הוא איש עסקים. לג'יוג'יטסו נכנס לפני 12 שנים, בהיותו בן 12.

מה גרם לך לפנות לענף שאינו זוכה לפופולריות רבה בישראל?
"כילד, מאוד אהבתי ספורט וניסיתי המון תחומים. בגיל 12 התחלתי לתרגל קפוארה וכך נחשפתי לעולם האומנויות לחימה, אך הרגיש לי שחסר לי המגע והקושי בקפוארה. שבת אחת, נתקלתי במודעה בעיתון על בית הספר ללחימה של עידו פריינטה והחלטתי שביום ראשון כבר אלך לאימון ניסיון. משם, הדרך הייתה קצרה. הבנתי שמדובר באהבה גדולה מאוד לתחום וגם לעידו פריינטה, שמאמן אותי עד היום ויש לו חלק נכבד במדליית הארד".

איך ההורים הגיבו? מהתחלה הייתה תמיכה גורפת?
"בהתחלה הם חשבו שמדובר בעוד חוג שהילד שלהם מנסה, אך תמיד הם רצו שנכיר ונחווה דברים חדשים, כך שהם שמחו בשבילי שהכרתי תחום חדש. עם הזמן, הם קצת לא הבינו שמדובר בדרך חיים מבחינתי – אני לא חושב שהתנגדו או התלהבו במיוחד, אלא אהבו לראות אותי מגשים את עצמי בעוד תחום בחיים".
 
מתי הבנת שיש לך את היכולת להגיע לרמות הגבוהות?
"ברגע שהתחלתי להתאמן, ידעתי שאני שייך לרמות הגבוהות ביותר. לאו דווקא ככישרון מאוד גדול בתחום, אלא כי ידעתי שנולדתי עם תכונות פיזיות וקוארדינציה גבוהה מהממוצע. הבנתי מגיל קטן שכל מה שנותר לי זה פשוט לעבוד קשה, להתמיד באימונים ולחקור לעומק את הספורט דרך סרטונים, הקשבה לקולגות והתנסויות בתחרויות כאלה ואחרות. אני שמח על כך שלאחר מספר שנים העבודה השתלמה והשגתי את מדליית הארד באליפות העולם".

כשהגיע לגיל הגיוס, גל קיבל החלטה לא פשוטה: לשים בצד את אמנות הלחימה האהובה עליו – עם השאיפה להגיע לצמרת הבינלאומית - לטובת שירות של 4 שנים ביחידת דובדבן
"הייתה לי דילמה מאוד גדולה, בתחילת כיתה י"ב", הוא משחזר, "השיח שרווח בזמנו בשכבת בית הספר ובמעל החברים שלי השפיעו מאוד, כשהתחלנו לצאת לגיבושים וגדנ"עות. מצאתי את עצמי בדילמה מאוד גדולה - האם להמשיך בספורט שאני כל כך אוהב או להניח הכל בצד ולהתגייס. התייעצתי עם האנשים הקרובים אליי והמשפחה, שידעתי שירצו בטובתי בלבד, וקיבלתי את ההחלטה להתגייס לדובדבן. מעבר לכך שמדובר סיירת מובחרת, הבנתי שהיא משלבת את כל הנושא של קרב מגע והלחימה הקרובה בשטחים. בתור מועמד לשירות חשבתי, כנראה בתמימות מסוימת, שאוכל לשלב בין שני העולמות".

זה אפשרי לשלב?
"ההכשרה הייתה מפרכת וקשה, אך זה לא מנע ממני כל סוף שבוע שיצאנו הביתה להגיע למכון ברעננה ולהתאמן עם החבר'ה שלי בימי שישי ובכך לשמור על איזשהו קשר לספורט. מה גם שלא הרגשתי שזו בחירה, אלא זה באמת הרגיש כמו בית שני. לפגוש את החבר'ה, להתגלגל, לצחוק ולשתף חוויות. היה חשש שזה יגמור את הקריירה, אך במבחן התוצאה אני רואה מה הצבא העניק לי והערכים שהוא נתן לי - בסוף זה רק הרים והעלה אותי. גם בזמן השירות לא זנחתי את אהבתי האמיתית. את רוב החופשות שהיו לי בצבא ניצלתי לטוס לחו''ל בכדי להתחרות ולבדוק את הרמה שלי מול ספורטאים מהעולם".

הזכרת את אליפות העולם בדובאי, הבנתי שבמהלך התחרות יריב עיראקי ויריב לבנוני סירבו לעלות מולך. יצא לך לדבר איתם? מה אתה יכול לספר על זה?
"דיברתי עם המאמנים שלהם. הסיפור הזה לא זר לי. אני לא לוקח זאת באופן אישי ומכבד את ההחלטות שלהם. בתחרות שהתקיימה לפני אליפות העולם, לא עלה מולי יריב איראני. כמובן שהוא לא עלה מולי בגלל הפחד מהשלטון והחשש שמישהו יפגע במשפחתו. יצא לי לשוחח איתו. בחור נחמד ואיחלנו אחד לשני בהצלחה בתקווה שבעתיד נזכה להתחרות באווירה ספורטיבית, נעימה ומכבדת".

אפשר להתפרנס מזה בארץ?
"קשה מאוד להתפרנס רק מקריירה תחרותית, אם בכלל. נכון להיום, אינני מתפרנס מדבר מה נוסף. אני לא מוצא פנאי להתפרנס מדבר אחר ואיני מעוניין בזה כרגע".

היכן אתה רואה את עצמך עוד 10 שנים?
"אני רואה את עצמי בעוד 10 שנים מקים משפחה, בעל מכון לאומנויות לחימה ועם תואר בהנדסה, תעשייה וניהול ועבודה נוספת לצד קריירת אימון. במקביל, בטוח שאמשיך להתחרות בתחרויות שיתאמו את הרמה והגיל שלי. בעיקר, אני רוצה להראות לכל בן ובת נוער בישראל שהכל אפשרי אם נהנים מהדרך, לא מתביישים לחלום, ומסתכלים קדימה. אז אם בעוד 10 שנים ארגיש אני מהווה דוגמא אישית ראויה לבני נוער - אהיה מאושר".