sportFive702176 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5
אי אפשר לאבד ריכוז (צילום: ספורט 5)
אי אפשר לאבד ריכוז | צילום: ספורט 5

זהו. נגמרו ההכנות. הפיכת צמיגים, הטלת אנשים, יידוי פטישים, נתינת אגרופים (קבלת אגרופים), עוד הכנעה, עוד תעוקת נשימה, עוד חבלה בכף הרגל/ברך/מרפק/גב/לסת ואיפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה החמצן?

זהו. הקשה מכל מאחורי. מחנה אימונים טוב הוא מחנה אימונים שמקשה עליך יותר משהקרב יוכל ובשלב הזה כל מה שנשאר הוא לשבת וליהנות מהמופע. יש רק בעיה אחת. קטנה. מה עושים כשאני הוא המופע? הנזו גרייסי אמר פעם שברגע שסיימת את ההכנות לקרב הכל טוב יותר ואין מה להיות לחוץ. הרי קיבלת את המקום הכי טוב באולם - אז שב ותהנה מהמופע. רק אל תשכח שהמופע כולל מכות שמכוונות לפרצוף שלך.

אז איך מיישבים את המתח בין הלחץ האדיר לבין ההנאה מהמסע? הרי כל ספורטאי חווה ריגוש לפני תחרות או משחק. לחץ יש? יש. מתח יש? יש. פרפרים יש? יש. ובכל זאת, יש הבדל. בספורט קבוצתי תמיד אפשר להתחבא. להתחבא בהגנה, להתחבא בהתקפה, להוריד הילוך ולתת לאחרים להשתלט על המשחק. בכדורסל אתה אחד מתוך חמישה ותמיד יכול לרדת לספסל. בכדורגל אתה אחד מתוך אחד עשר ותמיד יכול להפסיק לרוץ להתקפה או שתיים או לרדת לספסל. אז כבודו של הספורט הקבוצתי במקומו מונח, אבל זה לא זה.

בספורט יחידני כל הלחץ עלייך. טניס, סנוקר, אופניים, התעמלות, פיתוח גוף, ריצה, קפיצה, שחיה, הרמת משקולות ועוד. בכל אלה רק אתה יכול להיכשל ורק אתה יכול להצליח. הכל תלוי בך ואתה לא יכול לקחת הפסקה כי אז הביצועים יורדים ואתה מפסיד. הכל מוטל על כתפייך, והלחץ עצום.

נתראה בזירה  (צילום: ספורט 5)
נתראה בזירה | צילום: ספורט 5

אבל, ישנה רמה אחת גבוהה יותר והיא ענפי הלחימה. למה? כי פה הורדת הילוך שלך אומרת נזק גופני בצורה כזו או אחרת. אתה נרדם בשמירה בג'ודו? חוטף איפון שיכול גם להכאיב. אתה לא חד מספיק בהאבקות? תקבל הטלה ויכול להיות שתנחת בצורה לא נחמדה. קראטה? אאוצ', בעיטה ומתאגרף ישבור לך את האף. ההבדל בין הענפים הקודמים שמניתי לאחרונים הוא הנזק שאתה סופג. ואין נזק כמו נזק לפנים. אז הטילו אותך, לא נעים אבל גם לא נורא (למרות שגם שם יש פציעות רציניות). ג'יו ג'יטסו ברזילאי? שוב, אם תירדם בשמירה, אם לא תגיע מפוקס, תחטוף בריח או חניקה. ועדיין אם תיכנע בזמן, סביר שלא תיפצע.

אז אנחנו מגיעים לשורה התחתונה. הספורט שבו הגורל שלך תלוי בך יותר מכל ענף אחר הוא  MMA. לא רק שאתה לבד ולא יכול לבקש חילוף, הכפפות קטנות, השילוב של מכות, בריחים וחניקות והיתכנות שהיריב שלך ישאב אותך למשחק שלו ויבטל את כל תכנית הקרב שלך יכולים להיות הרסניים. פיזית ומוראלית.

אז איך לעזאזל מתמודדים עם המתח? כל אחד בצורה אחרת אני מניח. דונלד סרוני עוסק בספורט אקסטרים לפני קרבות והאחים דיאז מדליקים עוד ג'וינט. ואני? גיליתי שכשאני מלמד, אני לא חושב על שום דבר אחר. אז לימדתי. לאורך כל שבועות ההכנה העברתי 15-20 אימונים בשבוע. ילדים, נערים, מתחילים, מתקדמים, פרטיים. כל אימון דרש ממני הכנה, ירידה לפרטים והתעמקות בטכניקות. הייתי צריך להבין מה התלמידים שלי הבינו ומה הם לא הבינו. להדגים ולהסביר, לתקן ולכוון שוב ושוב ושוב. זה ממלא, מעשיר ומספק. לפחות אותי. אז לא חשבתי ולא התעמקתי. זרמתי.

אבל אז מגיע יום שישי ואין יותר אימונים והקרב ביום שבת. מה עושים? מה שצריך לעשות זה לדמיין את הקרב שוב ושוב. לראות בעיני רוחך איך הוא יתנהל ומה יקרה אם לא תצליח לממש את תכנית הקרב שלך.

אבל יותר מהכל צריך להאמין שעשיתי את כל מה שיכולתי כדי למצב את עצמי בנקודת הפתיחה הכי טובה שיכולה להיות. חשוב לדעת שמה שיקרה בקרב הוא כאין וכאפס לעומת מה שצוות ההכנה שלי העביר אותי במשך שבועות. הם לא התעייפו כשהרביצו לי ואני להם. הם התחלפו, אז מה זה יריב עייף אחרי 5 דקות קרב לעומת יריב טרי? בשלב הזה נשאר לי רק להירגע ולהודות לכל מי שעבר איתי את המסע הזה. להרגע ולדמיין את הקרב. רגע.. מה זה? הלב התחיל לדפוק. הנשימה נהיתה מהירה יותר. קצרות רוח מוזרה כזו.. אני הולך לכתוב מערך אימון!

ניפגש בצד השני של הסופ"ש בתקווה שהבלוג הבא ידווח על ניצחון.

וכמובן שכולם מוזמנים להישאר מעודכנים בדף הפייסבוק שלי
https://www.facebook.com/team.leibovich/