בשנתיים האחרונות לסייפת הרומח דלילה חתואל (35) יש פרטנרית כמעט קבועה לאימונים - עתליה, בתה בת השנתיים ו-8 חודשים. אחרי הדאגות שתאכל ושתהיה לבושה כמו שצריך, היא שולחת את עתליה לסבא חיים, המאסטרו המפורסם של המשפחה, כדי שתוכל להתחיל באימון. "לא קל. אני נאבקת, אני נאבקת בתמרון. אני אמא, זה תפקיד חיי בכל מקרה. היא חלק ממני, החצי שלי. עתליה הפכה אותי לספורטאית טובה יותר, חזקה יותר, מנטלית וגם פיסית", מספרת דלילה בראיון לערוץ הספורט.
את דלילה חתואל אנחנו זוכרים בעיקר משנת 2008. אז היא הייתה בשיא הקריירה שלה וייצגה את ישראל במשחקים האולימפיים בבייג'ין. מאז – נעלמה מהרדאר. למרות שמעולם לא פרשה באמת, פציעה קשה ברצועה הצולבת בברכה, גרמה לה לקחת כמה צעדים לאחור: "מאז הפציעה לא הרגשתי שחזרתי לרמה הגבוהה שלי אז זה דעך בשלבים. נעלמתי, אבל הייתי בסביבה, הייתי פה בתחרות, שם בתחרות. הייתי בנוף, אבל לא במרכז העניינים. אף פעם לא היה לי את האומץ לבוא ולהגיד 'חבר'ה תליתי את הכפפה', לא תליתי אותה".
מאז 2009 חתואל סייפה להנאה האישית שלה. במקביל היא הרחיבה כאמור את התא המשפחתי והפכה למנטורית על פי שיטת חטואל שפיתחה בעצמה. אבל בשנת 2014, לקראת המשחקים האירופיים הראשונים, שיחת טלפון אחת מאביה, החזירה אותה לזירה המקצוענית: "נורא התגעגעתי לסייף. נורא התגעגעתי למקום הזה שאני מנצחת, שאנשים מתסכלים, שאנשים רואים, שאני מתעצמת. החיים מגבילים, את צריכה להביא את המשכורת הביתה, את צריכה לגדל את הילדים ואת שוכחת שיש גם את האישה הזו שהיא ילדה והיא גדלה בצורה מסוימת, היא גדלה עם חויות, עם חלומות והם לא הלכו לשום מקום. הורדתי את התיק עם האחריות שהרגשתי והיום אני לא באה עם אחריות, עם תיק כבד , 'כבד לי', אני לא באה ככה, אני באה עם שליחות וזה כבר מקום אחר לגמרי. שליחות כלפי אנשים, נשים, אימהות, גברים, שליחות כלפי אנשים שנפצעו בעבר, שליחות של אנשים שחושבים וואלה הגיל שלי לא מה שהיה פעם".
בתחרות ההזדמנות האחרונה שהתקיימה בפראג לפני כחודש, הפתיעה את כולם כשמתוך חמישה נציגים ישראלים, כולל אחיה, מאור, רק היא עמדה במטרה וקבעה את הקריטריון הבינלאומי למשחקים האולימפיים בריו. על הדרך היא גם ניצחה את המדורגת מספר אחת בתחרות, סגנית אלופת אירופה: "זה הפתיע אותי כי זה הראה לי כמה הרצון שלי הוא חזק. הוכחתי לעצמי. הרגע ההוא ששכבתי על הרצפה וצרחתי את קריאת שמע היה בשבילי הוקרה לאלוהים - אבל גם היה רגע שניצחתי את מה שחשבתי שאני. אולי קיבלתי את הכל ביחד - צמרמורת, תחושה שמימית, מאוד רוחני, שאת נושמת הכל פנימה. זה חיים שלמים עוברים ברגע הזה, חיים שלמים".
למרות ההישג בפראג הסייפת עדיין לא הבטיחה את מקומה במשחקים היות ועליה לעמוד בתנאי הסף הישראלים. בסוף השבוע תתחרה בגרמניה בתקווה להשלים את הקאמבק לחלוטין, כדי שתוכל "לרקוד" גם על המסלול בריו: "יש לי מה לומר. אני רוצה להגיד אותו על המסלול, אני רוצה לרקוד אותו, אני רוצה לנגן אותו. זאת ממש מנגינה שאני רוצה לשיר, לנגן ולרקוד. לא אמרתי את המילה האחרונה".
