"התחלתי במחנה אימונים בסין, אחרי זה תחרות בהודו, חזרתי למחנה בסין, תחרות בשבדיה, הייתי בארץ, תחרות באוגנדה, תקופה בארץ, יצאתי לברזיל, חזרתי לארץ, שווייץ, צרפת, ניו זילנד. ועכשיו אני פה". אלה התחנות בעולם אותן עבר מישה זילברמן, החל מינואר 2016. שלושה חודשים בקושי, עולם ומלואו עבור זילברמן. כנראה שככה זה כשאתה שחקן בדמינטון שנמצא במרדף אחר כל נקודה, בדרך לקריטריון למשחקים האולימפיים בריו: "אני מפרק את המזוודות ליומיים-שלושה, אוסף אותן שוב וממשיך ליעד הבא. זה מתיש מאוד. החיים האישיים נפגעים, אבל זה המחיר וזה מה שאני מקריב כדי להגיע לטופ העולמי".
בנוסף למסעות בעולם, דבר לא פשוט כלל, זילברמן עובר את כל זה יחסית לבד. אמו, סבטלנה, מאמנת אותו ומלווה אותו בתחרויות, אך לא מעט פעמים הוא מוצא את עצמו כסוג של ישראלי נודד, בודד. "מוצאים חברים. אם זה בסין, אם זה במקום אחר", הוא מבהיר: "אבל זה לא בדידות-בדידות, זה בדידות של עוברים לשפה אחרת, מתקשרים, חברים אחרים". עלה היחסים עם אמו הוא מספר: "אנחנו עושים את ההבדלים של המאמן וההורה. כמאמנת יש כאילו דיסטנס. לא חשוב מה היא תגיד אני אעשה. לפעמים אני עצלן, אני יכול להגיד לא".
זילברמן כבר עשה היסטוריה כשהשתתף במשחקים האולימפיים בלונדון והפך לשחק הבדמינטון הישראלי הראשון שהגיע למעמד הזה. למרות ההישג, חוסר הפופולאריות של הענף בישראל גורם לו ללא מעט קשיים: "ארבע שנים עברו והכל אותו דבר. ספורטאי אולימפי, היה באולימפיאדה, קרוב לאולימפיאדה שנייה ולא מצא ספונסר. לדעתי זה מצחיק. אני מאמן ילדים, עוזר להורים שלי בפ"ת, שוזר מחבטים, כל מיני עבודות בענף שאפשר איכשהו לאגור כסף לחסוך לתחרות הבאה. ברור שזה מתסכל. זה קשה מאוד, בינתיים אני מחזיק מעמד".
בחודש אוגוסט האחרון עלה זילברמן לכותרות, כשנתקל במחסומים גדולים להשתתף באליפות העולם באינדונזיה. אחרי טרטורים, אי וודאות, והתערבות של כל הגורמים הרלוונטיים נכנס השחקן לתחרות והפסיד בסיבוב הראשון. זילברמן יודע שאלמלא אותו הפסד, היום – הוא כבר היה יכול להיות במקום אחר לגמרי: "כל המצב הזה, בלי הכנה (אולם תחרות להתאמן, ש.א.) פשוט הוריד את היכולת שלי לאיזה 40-50 אחוז מהיכולת שלי. בתקופה ההיא הייתי בשיא שלי, אני מאמין שהייתי מנצח. אין לי כעס על שום בן אדם שעשה משהו, אבל זה הרס לי".
בתחילת מאי רשימת המשתתפים לריו תיסגר סופית, ובכדי להיות רגוע, זילברמן צריך עוד תחרות טובה, עם שני ניצחונות לפחות. הוא שואף לא רק להיות ברשימה הזאת, אלא להמשיך ולעשות היסטוריה, והפעם עם הופעה מרשימה יותר במשחקים עצמם: "ארבע שנים עבדתי בשביל זה, כל יום אני חושב על זה, כל יום אני חושב מה לשפר, איך להתקדם. בלונדון הייתי בלי ניסיון, עכשיו אני הרבה יותר טוב. המטרה שלי עכשיו שונה, להגיע ולעשות תוצאה טובה – להיכנס לטופ 8. אני מאמין שעוד אעשה היסטוריה".
