אובאמה זורק לסל
ברק אובמה זורק כדור לסל. דרך ארוכה | צילום: Mark Wilson, GettyImages IL

הלילה, אחרי שכל הפסטיבלים יסתיימו, מיליוני אמריקנים חוגגים יחזרו לביתם וברק אובמה יהיה הנשיא שלהם. ועם כל הכבוד לבונו וברוס ספרינגסטין שיככבו בטקס ההשבעה, קשה להתעלם מהפיל הענק שיושב בסלון. הנשיא אובמה לא דומה לנשיאים שקדמו לו. הנשיא אובמה שחור. מדובר אפוא בסיכום מרגש של תקופה בת כמעט 150 שנים, בה האפרו-אמריקנים ייצבו את מעמדם מעבדים, לבני זכויות שווים ועד היום - כאשר בראש המדינה עומד גבר כריזמטי וכן, שחור.

אפשר להאשים את האמריקנים בהרבה דברים, אבל עיוורי צבעים הם אף פעם לא היו. למרות ביטול העבדות במאה ה-19, האפרו-אמריקנים לא זכו להיות שווי זכויות בארה"ב עמוק לתוך החצי השני של המאה ה-20. קשה להאמין כמעט, אבל באותה מדינה בה היום עומד כנשיא ברק אובמה הגזענות האתנית כנגד שחורים הייתה מותנית בחוק עד לא מזמן. ב-1955 נעצרה רוזה פארקס מכיוון שסירבה לשבת בחלק "הצבעוני" של האוטובוס, ותפסה מקום של אדם לבן. הצעד הקטן ההוא של פארקס הוביל למהפך הגדול של אובמה, עם הסלוגן המושך: "כן, אנחנו יכולים".

אם מסתכלים על הספורט האמריקני כמשל לאומה האמריקנית כולה - קשה להאמין שפעם היו לשחורים באמריקה קשיים. מייקל ג'ורדן מכונה "אלוהים" כדרך קבע, לברון ג'יימס (שתמך באובמה בפומבי) מכונה "קינג ג'יימס" במדינת אוהיו הלבנה ובכלל נראה שאפרו-אמריקנים שולטים בכל סוגי הספורט, אם בגלל יכולות פיזיות מולדות טובות יותר או אימונים מסורים יותר, משחקני כדורסל ופוטבול ועד האחיות וויליאמס בטניס.

ובכל זאת, כדאי להציץ לעבר האמריקני כדי לראות שלא תמיד היו הדברים ככה. להלן 5 ספורטאים אפרו-אמריקניים, שלא זכו באור מן ההפקר, והיום נחשבים לאגדות:

ג'סי אוונס
ג'סי אוונס. אגדת מסלול שחורה | צילום: IOC Olympic Museum, GettyImages IL

ג'סי אוונס

העובדה שכל חובב ספורט זוכר מה קרה באולימפיאדת ברלין ב-1936 אומרת הכל. 73 שנים עברו. העולם נתן לגרמניה הנאצית לארח את האולימפיאדה כמסר של שלום, הגרמנים בראשות היטלר החליטו להפוך את האולימפיאדה למיצג של תעמולה מפלגתית. המטרה המוצהרת של הנאצים הייתה לראות כמה שיותר גרמנים ממוצא ארי על הפודיום ובכך להוכיח את עליונותם הדומיננטית על שאר הגזעים. לג'סי אוונס האפרו-אמריקני, היו תוכניות אחרות.

אוונס זכה בארבע מדליות זהב (בריצת 100 מטר , 200 מטר, בקפיצה למרחק וחלק מריצת השליחים 4X100), הישג שרק 48 שנים מאוחר יותר יצליח קארל לואיס (אפרו-אמריקני בעצמו) לשחזר, באותן תחרויות בדיוק, באולימפיאדת 1984. למרות שהרגע לא תועד, כולנו יודעים לדמיין את פרצופו של היטלר מתעקם ואיך הוא בורח מהאצטדיון כדי לא להעניק חלילה מדליה לאוונס שחום העור. אוונס הפך בין לילה לאגדה בארה"ב ולאחד האנשים המוכרים בעולם. אפילו אם בביתו בקליבלנד, הוא לא יכול היה לנסוע בחלק הקדמי של האוטובוסים.

ג'קי רובינסון

ה-15 באפריל לא נחשב ליום חג לאומי בארה"ב, אבל אין אפרו-אמריקני חובב ספורט שהתאריך הזה לא מרגש אותו. ביום הזה, בשנת 1947, עלה לראשונה ג'קי רובינסון לשחק עם מס' 42 האגדי במדי קבוצת הבייסבול של הברוקלין דודג'רס. הופעת הבכורה של רובינסון הביאה לסיומה של תקופה בת יותר מחמישים שנים בה שחקנים אפרו-אמריקניים לא שיחקו בקבוצות מייג'ור ליג אלא בליגת הפרדה מיוחדת לשחורים.

ג'קי רובינסון נבחר בשנתו הראשונה בליגה לרוקי השנה (כשהיה כבר בן 28) ושנתיים מאוחר יותר לשחקן העונה בנשיונל ליג - ובכך פתח את הדרך למעבר השחקנים השחורים לתוך הליגה המקצוענית. הוא נחשב עד היום לגונב הבסיסים הטוב בכל הזמנים ואף נבחר לקבוצת המאה ה-20 של הבייסבול האמריקני לצד אגדות כמו ג'ו דימאג'יו ובייב רות'. ב-15 לאפריל 1997, בציון יובל למשחק הבכורה של רובינסון, ליגת ה-MLB הוציאה לגמלאות את המספר 42, והוא אסור לשימוש בכל קבוצות הליגה.

מוחמד עלי
מוחמד עלי. אגדת איגרוף שחורה | צילום: Doug Pensinger, GettyImages IL

מוחמד עלי

עיתונאי לבן שאל פעם את מוחמד עלי לגבי יכולותיו במשחק הגולף. עלי, ששטף דיבורו המהיר היה שני רק ליכולתו בזירת האגרוף, ענה: "אני הכי טוב בעולם בגולף, פשוט אף פעם עוד לא שיחקתי". ואכן, אגדת האיגרוף של קסיוס קליי חיה ונושמת עד היום. אמנם כבר לא נזכה לראות אותו משחק גולף עקב מחלת הפרקינסון ששולטת בגופו, אך אין ספק שמדובר באחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה. "הגדול מכולם", אם תשאלו אותו.

כשהיה בן 18 זכה במדליית זהב במשחקים האולימפיים ברומא, כשחזר לארה"ב הפך למתאגרף מקצועני וזכה באליפות העולם למשקל כבד בשנת 1964, לאחר שניצח את סוני ליסטון באחד הקרבות המפורסמים בהיסטוריה. הוא הגן על התואר העולמי עשרות פעמים עד לפרישתו הסופית בשנת 1981, אך הבעיה הגדולה ביותר של האיש ש"ריחף כמו פרפר ועקץ כמו דבורה" לא היו המתאגרפים הטוענים לכתר - אלא הממסד האמריקני שביקש לשלול ממנו את התואר מכיוון שסירב להתגייס למלחמת וייטנאם. עלי, שסירב להשתתף במלחמה בשל היותו מוסלמי, נשפט על ידי בית המשפט האמריקני לחמש שנות מאסר ב-1967 וכמו כן, נשלל ממנו התואר העולמי. לאחר מאבק משפטי ארוך (במהלכו השליך עלי את מדליית הזהב האולימפית שלו לנהר) - זוכה עלי והתואר הוחזר אליו.

עלי מינף את הצלחותיו כדי לבנות לעצמו דמות תקשורתית בעלת השפעה ודיבר רבות על בעיית השחורים בארה"ב כמו גם על צרותיהן של מדינות אפריקאיות רבות. בין השאר, העביר את הקרב על התואר העולמי בינו לבין ג'ורג' פורמן לקינשסה, בירת קונגו - כדי להתארח אצל אחיו האפריקאים.

טומי סמית'

ארבעים שנים לפני שהעולם ישמע על ברק אובמה ועל ברק אנושי בשם אוסיין בולט, טומי סמית' הדהים את העולם כאשר שבר את השיא האולימפי בריצה ל-200 מטרים במשחקים האולימפיים במקסיקו-סיטי של 1968 וזכה במדליית זהב. סמית' וג'ון קרלוס שזכה במדליית הארד עלו לפודיום האולימפי עם צעיפים שחורים וכשלרגליהם גרביים שחורות ללא נעליים. בזמן נגינת ההמנון האמריקני הניפו את אגרופם המכוסה כפפה שחורה אל על, כסמל המאבק האפרו-אמריקני לשוויון. סמית' הסביר אחרי האולימפיאדה שידו הימנית הונפה למען הכוח של אמריקה השחורה בעוד שזרועו השמאלית של קרלוס הורמה כסמל לאחדות האפרו-אמריקניים בארה"ב. "הגרביים השחורות ללא נעליים סימלו את העוני של השחורים באמריקה הגזענית. בסיכומו של דבר, המאמץ שלנו היה להחזיר את הגאווה השחורה", הסביר סמית'.

ראשי הוועד האולימפי הזדעזעו מהמיצג של סמית' וקרלוס שלטענתם עירב בין פוליטיקה לספורט ואיימו להשעות את כל חברי המשלחת האמריקנית מהתחרות, לבסוף החליט אייברי בראנדיג' האמריקני, נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי דאז, לשלוח את שני הספורטאים חזרה לאמריקה לפני סיום המשחקים, שם התקבלו כגיבורים בפני הקהילה השחורה.

ארתור אש

כחודש לאחר הזכייה של טומי סמית' והמחאה השחורה באולימפיאדה, נערכה בניו-יורק אליפות ארה"ב הפתוחה הראשונה בטניס, הספורט הכי לבן שיש. האליפות ב-1968 איחדה מספר תחרויות טניס קטנות יותר והצטרפה לראשונה לסבב הגרנד-סלאם המוכר לנו עד היום. לגמר האליפות הגיע טום אוקר, "ההולנדי המעופף", שדורג במקום השלישי בעולם באותה תקופה ומולו התמודד טניסאי אפרו-אמריקני בן 25 בשם ארתור אש.

אש הצליח לנצח את ההולנדי בחמש מערכות (3:6, 6:3, 3:6, 7:5 ו-12:14) והיה לאפרו-האמריקני הראשון שזוכה בטורניר גדול. אש זכה ב-280 דולר דמי נסיעה בעוד המפסיד אוקר, זכה ב-14 אלף דולרים שהובטחו למנצח - וזאת מכיוון שאש הוגדר כחובבן. אך לאש זה לא הפריע, הוא רצה להמשיך את המאבק שהחלו סמית' וקרלוס באולימפיאדה: "נדהמתי מהאופן בו הם עמדו זקופים מול הרקיע והתעקשו לומר את דעתם בעניינים הבוערים", הסביר אש שביקש לומר את דעתו, "לא רק לגבי ספורט אלא גם לגבי אחריות, זכויות אדם ואזרח".

הוא זכה גם באליפות אוסטרליה (1970) והגיע לשיאו בווימלבדון (1975) לאחר שניצח את ג'ימי קונורס באחד מהגמרים הגדולים בכל הזמנים. לאחר פרישתו הפנה את כל מרצו למלחמה למען זכויות השחורים בארה"ב וברחבי העולם ואף נעצר כשהפגין נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. ארתור אש נפטר ב-1993 ממחלת האיידס. לצד ארונו הוצב משמר כבוד בבית המושל בווירג'יניה, כבוד שניתן בפעם האחרונה לגנרל ג'קסון, שנלחם במלחמת האזרחים האמריקנית. אצטדיון הטניס הגדול בעולם, בפלאשינג מאדו, נקרא על שמו של אש

ארתור אש
ארתור אש. אגדה שחורה בספורט הלבן | צילום: David Ashdown, GettyImages IL

בלילה בו נבחר אובמה לנשיאות ארה"ב אמר כוכב הקליבלנד קאבלירס, לברון ג'יימס, שמדובר באירוע גדול שאפשר יהיה לספר לילדים עליו. "זה מוכיח לילדים אפרו-אמריקניים בארה"ב שהם יכולים להיות מה שהם רוצים", הסביר קינג ג'יימס, "אתה לא חייב לנסות להיות שחקן כדורסל - אתה יכול לנסות להיות נשיא. יש לזה אפקט וואו". אובמה חייב את הבחירה שלו הרבה לאפקט הוואו של אוונס, רובינסון, עלי, סמית' ואש.