שמונת המחבלים מארגון "ספטמבר השחור" אספו את הנשק בתחנת הרכבת במינכן, לבשו בגדי ספורט כדי להיטמע בין הספורטאים ונסעו במונית אל הכפר האולימפי, שם עברו את הגדר ופרצו לבניין בו השתכנה המשלחת הישראלית. עד מהרה נתקלו במאמן ההיאבקות משה ויינברג, שנאבק בהם ונפצע, ואילצו אותו להוביל אותם בבניין. הוא הזהיר את חבריו, גרם לטרוריסטים לדלג על אחת הדירות בה שהו ישראלים ואף נאבק שנית בשוביו, שירו בו והשליכו את גופתו מחוץ לבניין. זו הייתה ראשיתו של הסיוט.
בהמשך הצליחו הרוצחים לתפוס 10 בני ערובה, ביניהם מרים המשקולות יוסף רומנו, שתקף את אחד המחבלים ופצע אותו, אבל נורה מיד ודימם למוות. החוטפים דרשו לשחרר 232 מחבלים שהוחזקו בידי ישראל, ובמקביל התחרויות נמשכו. לאחר משא ומתן עם המשטרה הגרמנית הובטחה למחבלים הסעה לשדה תעופה סמוך, משם יועברו למצרים. תשעת בני הערובה הישראלים שנותרו נכפתו אחד לשני בשני המסוקים שהובילו אותם אל המטוס המחכה, שם חיכו אנשי הכוחות המיוחדים של המשטרה. כשהבינו את כוונת המקומיים, שכלל לא תכננו להטיסם לחופשי, החליטו המחבלים לרצוח את בני הערובה.
ישראל תקפה בתגובה בסיסי מחבלים בסוריה ובלבנון וראש הממשלה גולדה מאיר הטילה על המוסד את משימת חיסולם של כל המעורבים בטבח, בהם מפקד ארגון "ספטמבר השחור" עלי חסן סלאמה. לפיגוע במינכן היו השלכות קריטיות על התפיסה המבצעית בישראל ובמדינות מערביות אחרות. הוראות האבטחה סביב המשלחת האולימפית תוגברו ובטחונה הוגדר כאחת המשימות החשובות ביותר של "היחידה הממלכתית לאבטחת אישים ומשלחות" של שירות הבטחון הכללי (שב"כ). במפתיע, לא היו לפיגוע כמעט השלכות על התנהלות הוועד האולימפי הבינלאומי.
בארבעים השנה האחרונות לחצו ישראל ומדינות אחרות לקיים מדי אולימפיאדה טקס קצר או דקת דומיה לזכרם של הנרצחים. הטענה הייתה שההתקפה לא פגעה רק בישראל, אלא גם פצעה אנושות את רעיון השלום והאחווה שעומד בבסיסם של המשחקים. ובכל פעם מחדש, הגוף העומד בראש אחד הארגונים הכלכליים החזקים בעולם מסרב לעשות זאת. ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה זכתה לגינוי, נציגי הדרום והצפון של קוריאה כונסו בצעד מרגש למשלחת אחת, יוצאי ברית המועצות התחרו תחת דגל שמוחק את הסכסוכים בין הרפובליקות לשעבר. אזכור רצח של ישראלים תוך כדי משחקים באחריות הוועד האולימפי? לא, זה כנראה סתם אירוע נקודתי.
במשך השנים הלכו וגברו הקריאות לאזכר את החללים בטקס הפתיחה, באירוע הנעילה או פשוט למשך דקה אחת בין התחרויות. מי שעמדו מאחוריהן כבר לא היו רק ישראלים, אלא אנשי ממשל וספורט מחרדים מהתפשטותם של גורמי הטרור ומכירים בפגיעה הקשה שספג הרעיון האולימפי. ההתעקשות נובעת פשוט מהעובדה שמאות מיליוני בני אדם מסביב לעולם צופים במשחקים האולימפיים, ובמיוחד בטקס הפתיחה, וכך יעבור המסר בצורה ברורה ולקהל כמה שיותר רחב. לקראת משחקי לונדון כבר אי אפשר היה להתעלם מהלחץ.
"אנחנו תומכים לחלוטין בקמפיין למען דקת דומיה באולימפיאדה כדי לכבד את הספורטאים הישראלים שנרצחו במינכן", הצהיר בגלוי נשיא ארצות הברית ברק אובמה. הפרלמנט הגרמני הצטרף לקריאה, ושר החוץ גידו ווסטרוולה שלח מכתב רשמי בנושא לנשיא הוועד האולימפי הבינ"ל ז'ק רוג. "פיגוע הטרור הטראגי הזה, שהתרחש במדינה שלי, לא כוון רק נגד המשלחת הישראלית. זו הייתה התקפה נגד המשחקים האולימפיים והרעיון האולימפי של קידום השלום והחברות בין האומות", הסביר הגרמני במכתבו. "אני פונה אליך בבקשה לקיים דקה דומיה לזכר הקורבנות של המתקפה. הפסקה של רגע בזמן מתאים במהלך המשחקים בלונדון - 40 שנה אחרי מינכן - תהיה מחווה הומניטרית ודרך נכונה להעביר את המסר שאלימות וטרור מנוגדים לרעיון האולימפי. מה שאירע בכפר האולימפי במינכן לא צריך להעיב על המשחקים בלונדון, אך אסור שיישכח".
הם ממש לא היו היחידים שהתגייסו. שרת הספורט לימור לבנת פנתה לוועד האולימפי הבינ"ל וגם ביקרה את הישראלי החבר בו, אלכס גלעדי, על שהוא לא פועל יותר בנושא. הנשיא שמעון פרס העביר מסרים דומים, ראש עיריית לונדון ערך טקס זכרון ביוזמתו ואפילו הלורד סבסטיאן קו, אתלט עבר ויו"ר הוועדה המארגנת של משחקי לונדון, הכריז שיציין את המתקפה ב"רגע פרטי".
אז ממה הם כל כך חוששים שם בוועד האולימפי? שוב, תלוי את מי שואלים. גורמים בכירים התחמקו בטענה שזהו פשוט לא חלק מכללי הטקס. "דקת דומיה זה לא בפרוטוקול? איפה היה כתוב בפרוטוקול שבעלי יחזור בארון?", הגיבה אילנה רומנו, אלמנתו של יוסף רומנו ז"ל. "אנחנו מרגישים שבטקס הפתיחה של האולימפיאדה אין את האווירה שמתאימה לזכור כזה אירוע טראגי", אמר נשיא הוועד ז'ק רוג. סגנו תומאס באך חשף פן אחר לחלוטין כשגילה כי קיים חשש מחרם מצד מדינות ערביות ואחרות בעולם האסלאם, מהלך שיפגע קשות בהכנסות משידורים ופרסום באיזורים נרחבים של יבשות אסיה ואפריקה. "חרם כזה יכול להיות בעל השפעה גדולה מאוד", הודה באך לאחרונה, ושלף חלופות פחותות ערך: "זה חשוב שהקורבנות ייזכרו בצורה הראויה והמתאימה. לכן התקיים טקס רשמי בשיתוף עם הוועד הישראלי ויהיו גם אירועים לציון ההתנקשות במקום בו הכל קרה. אנחנו עובדים על עוד שני טקסים בישראל".
העניין הוא שלחששות הכלכליים הללו אין ממש ביסוס. גם ברבות ממדינות ערב סובלים מטרור קיצוני והכוונה לציין את הנרצחים היא חלק מאזכור הפגיעה ברעיון האולימפי של אחווה אנושית, גם אם למשך שלושה שבועות של פנטזיה פעם בארבע שנים. מעבר לכך, אפילו נשיא הוועד האולימפי האיראני הכריז בפומבי: "אם תהיה דקת דומיה, נכבד אותה".
אז גם בלונדון לא נמצאה אותה דקה חמקמקה, 40 שנה חלפו ועכשיו נותר רק לראות מה יהיה במשחקים בעוד ארבע שנים בריו דה ז'ניירו. "האולימפיאדה הפסיקה לייצג רק ספורט והוכתמה בדם", הודתה בעצב בתו של יוסף גוטפרוינד ז"ל. קשה שלא להסכים איתה. כנראה שבוועד האולימפי נאומים על שלום עולמי ואחווה אנושית תקפים רק כשחשבון הבנק לא נפגע.
