השנה האחרונה הייתה שנת הפריצה של ויקטוריה פילנובסקי. זה התחיל בספטמבר באליפות העולם האחרונה כשהמתעמלת האמנותית בת ה-20 סיימה במקום ה-12 בקרב-רב, והגיע לשיא מבחינתה באליפות אירופה באפריל כשעלתה לשני גמרים וסיימה במקום החמישי בתרגיל החישוק ושמיני בכדור.
אך עבור פילנובסקי טעם ההצלחה עדיין לא מוכר. בתחילת דרכה אף אחד לא האמין בה ואיש לא ציפה שתהפוך לאחת מ-12 המתעמלות הטובות בעולם. אפילו המאמנת שלה במשך עשר השנים האחרונות, נטשה אסמולוב, לא רצתה תחילה לקחת אותה תחת חסותה. "טורי באה אליי והמילה הראשונה שאמרתי לה הייתה 'לא'. אני לא לוקחת בנות עם נתונים כמו שהיו אצלה. טורי הייתה ילדה רגילה, עם נתונים לא בשביל התעמלות אמנותית, אולי בשביל התעמלות מכשירים. אבל היה משהו אצל טורי, ראיתי את זה ולקחתי אותה - היה לה כוח רצון לא רגיל", סיפרה אסמולוב.
רגע לפני שהיא יוצאת למשחקים האירופאיים הראשונים בבאקו, תפסנו את פילנובסקי לשיחה על הדרך הקשה שעברה, הפציעה שכמעט חיסלה לה את הקריירה וגם התחרות עם נטע ריבקין.
טורי, התחלת בהתעמלות האמנותית בתור חוג. מה גרם לך לעשות מזה קריירה?
"נורא אהבתי את הנשיות שיש בזה, את הצבעוניות, ההופעה. בהתעמלות אמנותית יש בעצם הכל. בתור ילדה קטנה הסתכלתי על קטיה פיסצקי ותמיד התלהבתי ממנה ורציתי להיות כמוה. כשהייתי קטנה היא נראתה לי מדהימה מכל הבחינות: 'וואוו, קטיה עלתה על השטיח, קטיה זרקה אלה, קטיה עשתה שפגאט'. החלטתי שאני רוצה להיות כמוה".
קשה להיות מתעמלת אמנותית. את חיה באולם, אין כמעט חיים אישיים.
"נכון, אבל כל הדרך שווה את זה. יש הרבה קשיים בדרך, הרבה כאבים ושברים, אבל מתמודדים והולכים למטרה שהיא האולימפיאדה. וכל התמיכה, מהמשפחה ומהמאמנות, מאוד עוזרת".
לפני שנתיים סבלת משבר מאמץ והיו לך שתי אופציות: לעשות ניתוח שהיה מונע ממך להתאמן חצי שנה או להמשיך עם כאבים. החלטת להמשיך ואת כבר שנתיים סובלת מכאבים.
"כן, היה נורא קשה כי מצד אחד נורא כואב ומצד שני אם הייתי עושה את הניתוח לא הייתי מתאמנת חצי שנה והכל היה הולך לפח. זה היה או להמשיך או לפרוש. היה נורא קשה, אבל אמרתי שאני אנסה ולא אוותר. אני רואה את המטרה ולא אוותר עליה, אני לא סתם אוותר על כל מה שעבדתי עליו מאז שאני בת 7. יש כאבים, בסדר... מתאפקים... אולימפיאדה זה לא דבר שיחזור על עצמו. כרגע אני מוכנה לעשות הכל וגם מוכנה לסבול, המטרה כרגע מעל לכל".
נטאשה סיפרה שבתחילת הדרך שלך מעט מאוד האמינו שתוכלי להגיע רחוק.
"כן, הייתי ילדה רגילה. לא היו לי יותר מדי נתונים. לא הייתי מטר שמונים ולא הייתה לי יותר מדי גמישות, אבל נורא אהבתי ונורא רציתי. נורא התמדתי וזה מה שדחף אותי והביא אותי לאיפה שאני היום".
את זוכרת את אותם ימים? את מה שאמרו לך?
"כן, היו לי הרבה רגעים כאלה שאמרו לי 'בשביל מה את צריכה את זה?' ו-'את לא כל כך מתאימה לפה'. היו המון רגעים כאלה, אבל רציתי להוכיח לכולם שאני כן יכולה, לשבור את כל הסטיגמות ולהוכיח לכל העולם שאני כן יכולה להצליח".
וכמו במקרה של הפציעה, גם כאן לא נשברת.
"זה לא היה מובן מאליו, אבל היה בתוך תוכי את הרצון להוכיח לכל העולם שאני כן יכולה וזה מה שדחף קדימה. ברור שהיו חששות ורגעים שאמרתי לעצמי 'מה אני צריכה את כל זה?', אבל בכל זאת היה בי משהו שדחף אותי קדימה".
באליפות אירופה האחרונה, כשעלית לשני גמרים וסיימת חמישית בגמר החישוק, דירוג שיא מבחינתך, הרגשת שהוכחת לכל אותם אנשים?
"כן. יש תחושה קטנה של ניצחון בתוך תוכי. הנה עשיתי משהו, הראיתי לכולם, אבל עדיין המטרה הגדולה שלי היא אליפות העולם, ששם אפשר לקבוע את הקריטריון לריו, שזה כמובן החלום".
כשמדברים כיום על התעמלות אמנותית, מדברים ישר על נטע ריבקין. ספרי על מערכת היחסים ביניכן.
"אני מעריצה אותה, באמת כל הכבוד שלה. היא עברה שתי אולימפיאדות. אני רואה אותה פה באולם והיא מהווה דוגמה להרבה מתעמלות צעירות ולי. לפני ואחרי האימונים אנחנו מדברות, טסות כל הזמן ביחד. באימונים כל אחת עובדת על התרגילים שלה ובתחרות כל אחת מפוקסת בעצמה, אבל יש המון פרגון".
ובכל זאת, באיזשהו מקום אתן מתחרות אחת בשניה.
"רוב התחרותיות באה בעצם מההערצה, אין פה תחרותיות של 'אני אעקוף אותך".
כרגע נטע היא מספר 1 בענף, איך את מתמודדת עם הסיטואציה?
"אני מפוקסת במטרה שלי, אני עושה הכל בשביל להצליח. אני רק רוצה להראות את הכי טוב שלי. אני יודעת להתנתק, אני רואה את המטרה. עם התמיכה שמגיעה מכולם, זה נורא עוזר לי להתקדם".
מה החלום?
"ריו 2016, ולהגיע לגמר".
