בבייג'ין 2008 הייתי צעירת הספורטאים במשלחת הישראלית. עצם העובדה שעשיתי את הקריטריון האולימפי בהתעמלות אומנותית בגיל כל כך צעיר הייתה הפתעה לרבים. לכן, ולמרות שזו הייתה האולימפיאדה הראשונה שלי, ההתמודדות עם הלחץ והציפיות הייתה קלה הרבה יותר מאשר באולימפיאדת לונדון 2012, לשם כבר הגעתי כמדליסטית באליפויות אירופה ובאליפויות עולם. סומנתי כאחת המתעמלות הטובות בעולם, והציפיות היו בהתאם. נכון שכבר הייתי מתעמלת מנוסה הרבה יותר, אבל רף הציפיות עלה משמעותית והלחץ היה בעוצמה אחרת לגמרי משהכרתי.

בתחרות בלונדון, בשלב המוקדמות, ביצעתי טעות חמורה בתרגיל הכדור: בהעברה מיד ליד – התרגיל הכי פשוט – הכדור נפל והתגלגל לו מחוץ לתחומי המשטח. זו אחת הטעויות החמורות בענף, ואת יום המוקדמות הראשון סיימתי במקום ה-16. בדיעבד הבנתי שהטעות נגרמה רק כתוצאה מהפער בין המוכנות הפיזית שהייתה במקסימום למוכנות המנטלית, שלא הקדשתי לה מספיק תשומת לב.

למזלי, באותו רגע קשה לא חשבתי לרגע שהסיפור נגמר. בזכות היכולת שלי להכניס את עצמי למיינדסט המדויק, הצלחתי לחזור ביום השני ולבצע את המקסימום את המשטח. העפלתי לגמר הקרב-רב וסיימתי את האולימפיאדה במקום השביעי – הישג שיא למתעמלת אומנותית ישראלית.

זה היה אירוע שלימד אותי רבות על חשיבות החוסן המנטלי והיכולת לשלוט בקול הפנימי בראש ולא לתת לו לקחת את המושכות לידיים. הייתי קרובה מאוד לחזור מלונדון עם תוצאה שהיא כישלון, אבל עם עבודה מנטלית נכונה – יחד עם אלה סמופלוב, המאמנת שלי – הצלחתי לטפס חזרה מבור עמוק מאוד.

נטע ריבקין באולימפיאדת לונדון 2012 (צילום: Jamie Squire, getty images)
נטע ריבקין באולימפיאדת לונדון 2012 | צילום: Jamie Squire, getty images

את הקשר בין חוסן מנטלי והצלחה ספורטיבית אפשר היה לראות בימים האחרונים בטוקיו, עם הופעתה ופרישתה של סימון ביילס מהתחרויות. אחרי שפרשה מהתחרות הקבוצתית, הסבירה ביילס שהסיבה לכך הייתה מנטלית. אתמול כתבה באינסטגרם שהרגישה שהראש והגוף שלה לא מסונכרנים ושהיא סובלת ככל הנראה מ"טוויסטיז" – תסמונת נדירה של חסימה מנטלית שגורמת לאיבוד שליטה במרחב בזמן ההימצאות באוויר. ביילס הוסיפה שהיא עד כדי כך לא שולטת בעצמה עד שהיא לא יודעת עם איזה איבר תנחת לקרקע – מה שהופך את העניין לסכנת חיים של ממש.

טוויסטיז היא תסמונת נדירה שעשויה להיגרם, בין השאר, בעקבות סטרס. לא צריך להרחיב על הלחץ העצום שתחתיו עמדה ביילס כמי שהייתה הכוכבת הבלתי מעורערת של המשחקים בטוקיו. על זה יש להוסיף את פרשת התקיפות המיניות של רופא הנבחרת האמריקאית לשעבר לארי נסאר, שביילס הייתה אחת מניצולותיה; ואת המתח הנפשי שנוצר בעקבות הקורונה ודחיית המשחקים.

פציעה מנטלית היא לא פציעה שנראית לעין – אבל זו פציעה לכל דבר. לעתים השיקום ממנה אף קשה הרבה יותר מהשיקום מפציעה פיזית. קשה להתעלם מפציעה פיזית, אבל את המנטלית אפשר להדחיק – ולהסתכן בכך שהפציעה תתפרץ בטיימינג הכי חשוב.

לפציעה מנטלית יש גם השלכות פיזיות. בעבר התחריתי בגמר הגרנד פרי בווינה כשאני במצב מנטלי לא יציב, בגלל סיבות אישיות – ופשוט הרגשתי שהגוף לא מתפקד. חשתי חולשה קיצונית ואפיסת כוחות מוחלטת, מלווה בבחילות ובהקאות. התקשיתי אפילו לעמוד על הרגליים. החלטתי בכל זאת להתחרות, אבל כמובן שלא הייתי במיטבי.

כמתעמלת צעירה בתחילת הדרך אני זוכרת שממש חיפשתי מי שתלווה אותי ותעזור לי להתמודד עם הלחצים, המשברים והציפיות של הסביבה. היום, לאחר שסיימתי את הקריירה, זה בדיוק מה שאני עושה: עובדת כמאמנת מנטלית לספורטאים ומרצה לפיתוח חוסן מנטלי. מתוך הניסיון האישי שלי, של התמודדות עם משברים מנטליים והתגברות עליהם, הבנתי כמה השפעה יש לפן המנטלי על ההצלחה של ספורטאי. לתת היום לספורטאים את מה שהיה חסר לי זו שליחות עם סיפוק אדיר.

סיימון ביילס היא לא הספורטאית הגדולה הראשונה שחוותה קריסה מנטלית, אבל היא הראשונה שדיברה על זה בזמן אמת בפתיחות, אומץ וגילוי לב. זה – אולי יותר מכל המדליות שצברה עד עכשיו – מה שהופך אותה לאלופה אמיתית.

נטע ריבקין הייתה הישראלית הראשונה שזכתה במדליות באליפות אירופה ובאליפות העולם בהתעמלות אומנותית, והייתה אחת משלוש המתעמלות היחידות בתולדות הענף שהופיעו בשלוש אולימפיאדות