״כולם יודעים: זה הכל או כלום. יש מדליה או אין מדליה״. האמירה הכואבת הזו של הג׳ודאית שירה ראשוני מיד אחרי שהפסידה בקרב על מדלית הארד, היא הסיפור של היום הזה. האינץ׳ הקטן בקרב שמפריד בין התהילה, לבין המחשבות של מה היה קורה אילו. אצל ראשוני זו תקווה שהתרסקה, ובמקביל על מזרן אחר, כוכבת נולדה - אבישג סמברג. שתיהן לוחמות שטסו מתחת לרדאר הטרום-אולימפי, אבל מבחינתן הן באו עם מטרה ברורה, פודיום.
סמברג מלאת כריזמה וביטחון עצמי. היא מצליחה לשלב את רוח הקרב הבלתי מתפשרת שלה יחד עם קלילות והנאה, כשעומר אדם מתנגן לה באוזניים. ראיון הזכיה במדליה צריך להיות משודר לכל ילד וילדה בישראל, כדי להוות להם דוגמה להצלחה: ההתגברות על הקשיים, הכוח המנטלי בקרב גם כשפתאום הייתה בפיגור, היכולת להתעלות, התמיכה של המשפחה והמסע שהיא עברה בדרך. כל זה, כשהיא רק בת 19.
ערוץ הילדים גילה אותה לפני ערוץ הספורט, כשהיא כיכבה ב״הבנות והבנים״. מזל שהיא לא הפכה לכוכבת ריאליטי כמו אחרים שגדלו בסדרה המגה-פופולרית הזו, כי אחרת היינו מפספסים מדליסטית אולימפית.
גם הראיון של ראשוני היה בלתי נשכח. ישבתי בעמדת השידור שלנו בבריכת השחיה, צפיתי בו, ופשוט בכיתי יחד איתה. היא נתנה את כל מה שיש לה בקרב מול דריה בילודיד, נלחמה עד השניה האחרונה, וזה לא הספיק. היא נכנסה ללב של כולנו, אבל היא רצתה הרבה יותר מזה. הלוואי והיא תצליח לעשות זאת בפריז 2024.
בכלל, באופן אישי התרגשתי לראות אותן מככבות ביום הראשון של המשחקים. התאמנתי הרבה שנים באמנויות לחימה, זה בגוף ובנפש שלי, ואני כל כך נהנית לראות נשים לוחמות. בקבוצת החברות שלי בווטסאפ התחילו לרוץ ההודעות על איך הבנות הקטנות שלהן, התלהבו מהזכייה של סמברג. ככה בונים תרבות ספורט, ככה מייצרים מודלים לחיקוי.
זה היה יום ראשון אדיר של משחקים אולימפיים מבחינת המשלחת הישראלית. ראיתי בבוקר את ארטיום דולגופיאט בתרגיל קרקע ששווה זהב, ואת המתעמל הכי גדול שהיה כאן, אלכס שטילוב נפרד בסטייל ובחיוך מקריירה אולימפית מרשימה. בערב זכיתי לפגוש את אנסטסיה גורבנקו, עוד ספורטאית צעירה שמחזיקה בתואר אלופת אירופה, עושה את הטבילה הראשונה שלה בבריכה האולימפית, בדרך אולי לגמר היסטורי ב-200 מטרים מעורב. הקצב הגבוה של האירועים ממלא אדרנלין, וגם על שלוש שעות שינה, אין שום עייפות, רק שמחה גדולה בלב ותקווה ליום הגדול שיביא המחר.
