איזה גבר פפ גווארדיולה. אכבר גבר. לאו דווקא בזכות הטיקי טאקה, ההסבה של דה בריינה למרכז השדה או השליטה שלו בשפות, כאילו יש לו פלאג במוח שמחובר אוטומטית לגוגל טרנסלייט. הוא גבר גבר כי הוא איש עקרונות אולד סקול, שעמד על שלו וזרק את יאיא טורה מהסגל של מנצ'סטר סיטי, כי הסוכן שלו הרשה לעצמו לדבר יותר מדי. פפ לא אהב את זה שהפישר שמייצג את יאיא קורא לו "פחדן שצריך לגדל ביצים" ושלח את הקשר מחוץ לסגל עד להודעה חדשה. ולא מעניין אותו איך קוראים לקליינט - דין יאיא טורה, כדין דויד סילבה, כדין קון אגוארו, כדין חאתם עבד אל חאמיד.
הבעיה מתחילה כשמגיעים לעבד אל חאמיד ודומיו.
סוכנים ששוחים בביצה הסרוחה הכדורגל הישראלי משל היו מייקל פלפס ב-200 פרפר זו לא תופעה חדשה. היא גם לא המצאה שלנו, תראו את ההתעללות שעושה ז'ורז'ה מנדס בוולנסיה המסכנה. העניין הוא שלאט לאט, הכדורגל הישראלי – מוצר פגום מיסודו גם כך – הולך והופך להיות משחק שחמט בין סוכנים ובעלי אינטרסים, שבו דווקא הם, החלקים הכי פחות משמעותיים בפאזל, הם המלכים.
מי מכיר את הסוכן שבקיר?
בואו נעשה תרגיל - כמה פעמים קראתם את המשפט שמורכב מהנוסחה הבאה: "שחקן X חתם בקבוצה Y באמצעות סוכנו, Z"?. תכל'ס, למי מאיתנו, הקוראים ואוהדי הכדורגל הפשוטים, אכפת מי הסוכן? זה לא שמישהו מאיתנו יושב בבית ואומר – "וואלה, שיחק אותה דדה חדד". מיותר לציין, שלאף אחד מאיתנו זה לא אכפת.
אז איך קרה שאנשים, שלאף אחד לא אכפת מהם ומפועלם, הפכו להיות כל כך משפיעים? סוכן הוא כמו מנהל אישי של שחקן כדורגל, שאמור לדאוג לו להכל, מקטן עד גדול. החל מטיפול ועזרה בדברים היומיומיים, ועד לסגירת החוזה. אלא שלסוכן, מן הסתם, יש את האינטרס שלו – לגזור קופון כמה שיותר שמן דרך הטאלנט שאותו הוא מייצג, בזכות העברה מקבוצה לקבוצה או בזכות חוזה יפה.
גם עם זה אין בעיה, אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי. הבעיה היא כשהאינטרסים של הסוכן והקבוצה (או אפילו של הסוכן והשחקן) מתנגשים, ואיש העסקים מושך לכיוון שלו. דוגמאות לא חסר – רמזי ספורי, שחקן שלא עשה עדיין כלום בקריירה, כבר הושעה מהפועל תל אביב כי הסוכן שלו יצא נגד הקבוצה בפייסבוק. מהמעבר של שגיב יחזקאל למכבי תל אביב, כולם הרוויחו (הסוכן אבי נמני, הפועל תל אביב) – ולמפסיד הגדול, כפי שנראה, קוראים שגיב יחזקאל עצמו, שכרגע יותר קרוב לחיזוק קבוצת הנוער הצהובה מאשר להרכב של ארבלדזה.
בכלל, כמעט כל מעמד חתימה נראה בימינו כמו מסיבת חילופי זוגות יוקרתית של בנים בלבד – מלא גברים מחויכים ומחובקים אחד עם השני, שאין לך מושג מה הקשר ביניהם, אבל אתה יודע שהם הולכים לחגוג הלילה, כי הם עשו מלא כסף, אחד על חשבונו של השני.
בלונים בלונים בעיניי
אבל זה לא רק זה. האינטרסים, שפעם עוד היו מוחבאים בבוידעם, גלויים קבל עם ועדה. אם פעם, סוכנים דיברו בתקשורת בעילום שם על תקן "מקורבים", היום אפילו האתיקה הבסיסית הזו (אם אפשר לקרוא לה כך) לא קיימת. קני סייף לא מזומן לסגל הנבחרת? מישהו כבר ידאג להיכנס באלישע. דור מיכה על הספסל? הסוכן כבר ירמוז בעדינות שסקאריונה, שאולי תופס לו את הבלטה, "חלש מאוד".
בחסות תרבות ההאדרה חסרת הפרופורציות של ימינו (כל מהלך יפה הוא מ-ד-ה-י-ם, כל מהפך הוא רמונטאדה וכל חן עזרא מקבל סופרלטיבים זהים למסי), כל שחקן זב חוטם מתחמש בסוכן (לעיתים זב חוטם גם כן), וגניבת הדעת מתחילה. הסוכן מספר לכולם כמה הקליינט שלו מוכשר ונהדר ופוטנציאל ומתנת האל, ואוי למאמן החצוף שיעז לשים אותו על הספסל. והכי גרוע, זה שחלק מהשחקנים באמת מאמינים לכל מה שהם שמעו על עצמם. והם אפילו לא ידעו שהם כאלה. ואז כשהם מגיעים למגרש... אתם כבר יודעים איך זה נראה, לא?
מי שלא אוהב ספורט, שיגיד
באותה מסיבת עיתונאים בה זרק את טורה, פפ אמר כשהוא היה שחקן, אם היה לו משהו להגיד, הוא לא מעז לחשוב על לשלוח נציגים שידברו בשמו. הוא היה הולך דוך לדבר עם יוהאן קרויף, פיגורה קצת יותר משמעותית מגיא לוזון או ירון הוכנבוים. אבל היום, במיוחד אצלנו, כמעט לכל שחקן שבקושי קרע זוג נעליים יש סוללת סוכנים, יועצים ודוברים, כאילו הוא חאליסי ועוד רגע יוצאת ההפלגה לווסטרוז.
אולי זה כי השחקנים נהיו מפונקים, אולי זה כי יש אנשים שמנצלים את המצב לטובת רווח אישי, אולי זה שילוב של השניים. מה שבטוח הוא, שבכדורגל הישראלי בשנת 2016, כמעט לכל חתימה, מעבר, או אפילו ספקולציה, יש סנדק שעירבב שם קודם ומשך בחוטים. בפעם הבאה שתקראו או תשמעו על מהלך שנרקם מאחורי הקלעים, תהיו בטוחים שמישהו בעל אינטרס עומד מאחורי זה ומרוויח מזה. כשמבינים את זה, ומפנימים שהתופעה הזו היא כאן כדי להישאר, מי יודע – אפשר אפילו להתחיל ליהנות מהענף הזה, שנקרא כדורגל ישראלי. במיוחד אם אתם מעדיפים מזימות, תככים וגברים עם חליפה וג'ל, על פני ספורט אמיתי.
