איפה הדוגמא האישית? (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
איפה הדוגמא האישית? (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5
Get Adobe Flash player
כריזמה של שחקן שווה יותר מכל כתב אישום (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
כריזמה של שחקן שווה יותר מכל כתב אישום (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

הרבה אבות יש לאירוע המכוער שעבר אתמול על הכדורגל הישראלי. באופן טבעי (דמגוגי וחסר בסיס, יש לומר), הופנו רוב האצבעות המאשימות אל מערכת אכיפת החוק, אשר אינה מענישה בחומרה אוהדים אלימים, אל המשטרה שאינה אוכפת את החוק, למרות שהיא כבר כמה שנים טובות אינה נמצאת המגרשים ואל חברת האבטחה, אשר למרות כוח חסר תקדים, לא הצליחה בשני מקרים למנוע את כניסתם של אוהדים אל כר הדשא.

היו כאלה שאפילו האשימו את ההתאחדות והמנהלת. אז נכון, לכל אלה יש אחריות מסוימת לאותם אירועים, אלא שעם כל הכבוד לצקצקנים ולצעקנים, לא בגורמים אלה טמונה הבעיה ובאופן טבעי, לא מהם מתחיל הפתרון. ישראל 2014 היא מדינה אלימה, אשר קבוצות אוכלוסייה רבות בה אינן מכבדות את החוק ואינן מכירות בו כנורמה מחייבת.

מסיבות סוציולוגיות ותרבותיות רבות, מצליח הכדורגל "לזקק" לתוכו את אותן קבוצות אלימות המצויות בשולי החברה, הרואות במשחק הכדורגל קרקע פורייה לפורקן לאותם יצרים אלימים וגזענים המצויים בהם. את אותם פורעי חוק, לא המשטרה, לא חברת האבטחה ובוודאי לא בתי המשפט ירתיעו. אותם גורמים הם בוודאי חלק מן הפתרון, ביחד עם גורמי המשמעת בהתאחדות, אבל הם מתמודדים עם התוצאות לאחר שקרו ואינם פועלים במישור המניעתי והחינוכי, שהוא המקור לאותה אלימות.

מי שמצפה שאותם גורמים יפחיתו באמצעות הרתעה את רמת האלימות והפשיעה במגרשים עושה שקר בנפשו ובעיקר, עוצם את עיניו מול הפתרון שנמצא נגד עיניו. המקור היחיד אשר יכול וצריך לרסן את אותם אוהדים הם אך ורק מושא הערצתם - השחקנים הנמצאים על כר הדשא, בהם רואים אותם אוהדים בני אלוהים.

ביכולתם של אותם שחקנים, בהתנהגותם ובשפת גופם על כר הדשא ומחוצה לו, להתסיס את הקהל, לייצר אווירה אלימה במגרש ולתת לאותם אוהדים לגיטימציה לפעול כפי שפעלו אמש, ובכוחם, לו רק רצו בכך, לצנן את הלהבות, להרגיע את האווירה האלימה ולמנוע אירועים מסוג זה. כוחו של שחקן כריזמטי אחד גדול פי כמה מאלפי מאבטחים וביכולתו למנוע בהתנהגותו את מה שעשרות שוטרים לא ימנעו לעולם.

לצערי, שחקני הכדורגל בארץ (להבדיל מחבריהם בעולם) אינם מבינים ואינם רוצים להבין את גודל האחריות הרובצת על כתפיהם ובעיקר, אינם רוצים להכיר באחריות כזו. במקום לנצל את מעמדם ולתעל את השפעתם הרבה על קהל האוהדים להפחתת האלימות, בוחרים רובם בפתרון הקל והנפסד, מיישרים עם אותם אוהדים קו ומלבים את האלימות מתוך חנופה זולה כלפי אותם אוהדים אלימים ומפחד לאבד אהדתם, אם ייצאו נגדם בפומבי.

כל עוד השחקנים עצמם (בגיבוי ההנהלות) לא יוקיעו את אותם אוהדים בפומבי, לא יפסיקו להתחנף אליהם ולשדר להם מסרים אלימים דרך התנהגותם במגרש, ימשיך הקהל להתנהג כפי שהוא מתנהג והאלימות מהמגרש תתורגם לאלימות ביציעים. פעולות כאלה מצד שחקנים דורשות גדלות רוח, אומץ ונכונות לשלם מחיר בטווח הקצר - תכונות אשר ככל הנראה הכדורגלן הישראלי אינו ניחן בהן בהקשרים האלה.

האקדח שעישן בהתנהגות של טועמה וידין בדרבי שהתקיים לפני כ-3 שנים ירה אתמול את הכדור הראשון ויש להניח שלא את האחרון. וזו רק דוגמא אחת. המפתח לתחילתו של שינוי בתרבות הספורט מצוי בכיסם של השחקנים, אולם הם, מתוך ראייה קצרת טווח ופחד, אינם עושים בו שימוש ועד שלא יעשו, לא יגיע שינוי אמיתי, לא באלימות ולא בגזענות. אחריות כבר אמרנו?