לא פחות מהזכיה באליפות עצמה, לברון ג'יימס שינה משהו באנשים בשבועות האחרונים. הוא הפך מרבע לרבע בפלייאוף הזה, לאהוב, לאנדרדוג, לקונטרה לשואו טיים של גולדן סטייט ואולי הכי חשוב - אנטיתזה ל''פלסטיקיות''. אנטיתזה לטפל, להתעסקות בשיאים, להערצה לתופעת הווריירס. לתחרות השלשות הלא נגמרת הזו. ולאיש והמגן שיניים. מדהים שדווקא האיש הכי מיוחצן שיש, לברון ג'יימס, הצליח להוציא מחלקנו את הרגשות הללו.
קחו למשל את ה-9:73. כמה התעסקנו בשיא הזה, מכל כיוון. מלמטה. מלמעלה. מאוקלנד. מתל אביב. לפעמים זה הרגיש שהשיא הזה גדול יותר מהעונה. גדול מהאליפות. גדול מהמשחק. ואז לברון דפק לנו על הראש את הבלוק ההוא, דקה וחמישים לסיום, והחזיר אותנו לחיים האמיתיים. לברון הראה לנו שחלק מהדברים הללו הם רק קישוט. נתונים מדהימים שמקדשים את הסגידה למספרים.
ה-9:73 הזה יוזכר בכל כתבה שניה על ה-NBA, בכל פעם שנמדוד קבוצה גדולה. וכשהבן שלכם יגיד 'אבא, ממפיס של עונת 2030/31 היא הכי גדולה בכל הזמנים'' - תשלפו לו את ה-9:73 של אולי הקבוצה הכי טובה בהיסטוריה. אלא שהבוקר - כשכבר דימיינתם את השיחה הזו עם הבן שלכם - לברון בא, ותפר את הקליעה הזו מקו העונשין עם יד שהתפרקה רק כמה שניות קודם על הפרקט ושלח אותנו לעיקר. לאנשים, לא שיאים. העיקר הוא 11 מיליון תושבי אוהיו שהולכים לחגוג עכשיו שבוע לפחות. והעיקר הם תושבי קליבלנד שלא ראו טבעת בשום ענף 52 שנים. מעכשיו, יש להם סוף סוף סיבה לגאווה.
ומנגד יש את סטף קרי. הבחור שהגיע מלמטה, נבחר רק שביעי בדראפט, קטן ורזה כמו האח הקטן של חבר שלכם. מתאמן חזק, מגביל את המחירים של מוצריו. אח. אח על מלא, שהעדיף לפרסם את אנדר ארמור על פני נייקי. קוסם שמתאמן קשה ונשאר צנוע מול "המלך". באמת. באמת, בעולם אידיאלי. כי סטף הוא כבר הרבה זמן שואו אוף מהלך. החגיגות, החימום המוגזם לפני המשחק, הדיבורים עם הקהל אחרי סל והתנועה הזו עם מגן שיניים.
וברגע שנזכרים במסיבות העיתונאים המגניבות של אבא סטף עם ריילי והצחוקים, מגיע ג'יי. אר סמית' למיקרופונים ומפרק לך את הלב לחתיכות. ג'יי. אר סמית' עם הקעקועים, הבלאגנים, השטויות, והמסמר במקום בורג בראש. והדמעות שלו. הדמעות הללו. דמעות של אחד שמכיר את המוות, את הכדורים - לא של הכדורסל - ואת הכלא מקרוב. אחד שהיה בדארק סייד של העולם. העולם האמיתי, לא זה מפלסטיק.
ובעולם מפלסטיק - טיירון לו הוא הרשע, שחיכה לבלאט מאחור, וסגר דיל עם לברון, וקיירי, וגילברט וגריפין. ולכן צריך לשנוא את קליבלנד. אבל אז אתה מסתכל על קליבלנד. ושוב, לברון עושה מה שבא לו, גם עם טיירון. כי הוא לברון. ובעולם האמיתי, לא באמת משנה אם אתה בלאט או טיירון. בסופו של דבר, לברון קובע הכל. ואין מה לעשות עם זה - ככה הדברים עובדים. אז אפשר להבין מדוע הרבה אנשים שמחים היום. שמחים שיש עדיין מקום לעולם האמיתי, גם אם לפעמים הוא פחות אסתטי. וכן, גם אם דייויד בלאט לא נמצא בו.
