לפני ששחר דובר ז"ל מקיבוץ גניגר נכנס לרצועת עזה, בחודש יולי האחרון במסגרת מבצע "צוק איתן", הוא כתב מכתב קצר, בן שני עמודים ובו הוא כתב: "אוהב אתכם משפחה. יש לי רק דבר אחד לבקש וזה לזכור אותי".
ב-23 ביולי, במהלך הכניסה הקרקעית שחר נהרג מפיצוץ מטען בחאן יונס. כמה רגעים לפני שהוא וחבריו לצוות נכנסו, ישב שחר עם חברו, איתי לויטה וביחד הם דיברו על היום שאחרי המלחמה: "לפני שעלינו על האוטבוס בכניסה לעזה, כשישבנו בשטחי הכינוס, דיברנו ואמרנו כשהכל יסתיים אנחנו חייבים ללכת ולרוץ שוב במירוץ הר לעמק. לפני הגיוס, כשהיינו בי"ב נרשמנו חבורה של 8 חברים למירוץ וזה היה זכור לכולנו כחוויה טובה. אחרי שיצאנו כולם מעזה, כולם למעט שחר, לכל החברים היה ברור שאנחנו חייבים לעשות את הריצה הזאת שוב, הפעם לזכרו. זה היה משהו מיוחד שאיחד אותנו ויותר מהכל זה משהו ששחר מאוד אהב והתחבר אליו. זה שילב את האהבה שלו לספורט ולריצה והוא אהב מאוד את העמק ובייחוד את נקודת הסיום של המירוץ, תל שומרון שזו הייתה נקודה שהיינו הולכים לשם המון, בין אם זה אחרי הריצה הוא סתם לשבת על פק"ל קפה".
שחר היה אדם שאהב מאוד לארגן דברים", מספר איתי. "בין אם זה לצאת לריצות, טיולים או לארגן טורנירי כדורגל ומסיבות, ככה גם הוא ואני היכרנו. גם בצבא הוא היה ככה. אני והוא שירתנו ביחד וכמו שבאזרחות הוא היה המוביל ככה זה גם היה כשעלינו על מדים: הוא היה מוביל הכוח ,קלע חוד, וללא ספק הקלע הכי טוב בפלח"ן. אני זוכר שפעם באחד האימונים היינו עם פז אליהו ז"ל, שנהרג גם הוא במהלך המבצע, וצחקנו על זה שאנחנו יותר טובים מהם, הוא ענה לנו: 'יכול להיות שאתם יותר טובים ממני אבל אף אחד מפה לא יותר טוב משחר, לא ביבשים (אימון צבאי), לא בקליעה ולא בשום דבר אחר, ככה זה - הוא פשוט בחור מהעמק'".
"האירוע הזה מקבל הפעם משמעות שונה", מספר חברו לקיבוץ, ירדן לוצקי: "במירוץ ההוא בסיום י"ב לא השתתפתי, אבל בגלל שאני בן שכבה של שחר ומאותו קיבוץ, החבר'ה ביקשו שאני אחליף אותו. בכלל לא הייתה לי דילמה".
את שחר, ירדן מכיר מגיל צעיר, ככה זה שבשכבה שלך בקיבוץ יש רק עוד 4 בנים מלבדך. אולי אחד השינויים הגדולים ביותר בחייו, כך מעיד ירדן, נובעים כמעט תמיד משאלה אחת - 'כמה אתם בשכבה?': "פתאום אני בולע את המספר 5 שיוצא לי כמעט אוטומטית מהפה, יש רגע של שתיקה ואני פשוט לא יודע מה לומר. מגיל צעיר שחר היה כישרון גדול כמעט בכל דבר שקשור לספורט. הוא היה זוכה בתחרויות בשחייה, משחק כדורסל וכמעט בכל פעם שהתחרינו בנינו הוא היה ראשון. אבל מה שהוא אהב בעיקר - זה לרוץ".
ישנה תמימות דעים בין חבריו של שחר כי החיבור שלו למדינה ולארץ, הרצון לראות ולטייל, בשילוב עם האהבה שלו לספורט בכלל ולריצה בפרט, היו שני מאפיינים משמעותיים מאוד בדמותו של שחר. "זה נשמע נורא קלישאתי", מתנצל חבר נוסף, אסף חתוכה: "אבל ככה הוא באמת היה. פשוט היה לו דחף לעשות טוב. הוא כל הזמן חיפש דרכים לחבר את האנשים לארץ הזאת. החל מיציאה לריצות וטיולים וכלה בחיפוש מעיינות וצלילות - הוא כל הזמן חיפש דרכים לחבר את הארץ ואת הספורט".
"ביחד עם המשפחה שלו החלטנו שהשנה נגבש קבוצה ונרוץ עם חולצות לזכרו של שחר. מאז שהוא נהרג אני מגיע כמעו בכל שבוע לקיבוץ שלו ומבקר את משפחתו, וזה למרות שלא נולדתי בקיבוץ. כשרק היכרנו בתיכון הוא ניפץ לי כל סטיגמה שהייתה לי על בני קיבוצים מהעמק. כבר בשבוע הראשון הבנתי שמדובר בבחור שהוא לא יהיר או אינטרסנט כמו שחשבתי שהאנשים מהקיבוץ, הוא היה ממש אחד מהטובים. ככה לאט לאט התקרבנו אליו ואל שאר החבר'ה מהקיבוץ והפכנו לחברים שאי אפשר להפריד בינהם, אפילו היום, 5.5 שנים אחרי זה. החברות הזאת הייתה חשובה לשחר הוא כל הזמן אירגן דברים שנעשה כולנו, וזה היה בלתי אפשרי לא ללכת אחריו ואחרי הכריזמה הטבעית שלו".
"לפני שהוא נכנס", מסכם אסף: "הוא ביקש שנזכור אותו כמו שהוא. אני יודע שזה משהו שנתון לפרשנות אבל אני חושב שהוא היה שמח לדעת שאנחנו זוכרים אותו וממשיכים את המורשת שלו: 'לאהוב את הארץ והאחד את השני ולא להתמקד בכמה רע פה. החיים אמנם נמשכים, אבל אנחנו לרגע אחד לא שוכחים את שחר".
