ביולי האחרון יצאה הפועל ירושלים לגלגול חיים חדש, כאשר השתלטה קבוצת הרכישה החדשה על המועדון; הימים היו ימי אמצע הקיץ - תקופת השיפוצים בחייה של קבוצת כדורסל. רוב, כידוע ההחתמות נעשות הרבה לפני כן ואחר כך רק עושים ליטושים ויוצאים לאימונים לקראת לעוד עונה. במלחה, אם כן, התפתח תהליך שונה: העוגה תפחה לאט לאט ולא כל החומרים שנכנסו למיקסר היו מדודים מראש, כי אם הגיעו בניסוי וטעיה; ובירושלים ידעו לנצל זאת עד תום.
אז מה בא לפני מה, השלמה של פאזל, הרכבה מכל הבא ליד, או שניהם יחד?
התשובה מחולקת; האתגר היה ענק, אבל הקונספט היה ברור לבעלים: להחתים את השחקנים הכי טובים, ולאו דווקא על פי התיאום שלהם וההתאמה ביניהם במסגרת תקציב הכספי. מנגד, היתרון של כל שחקן שיגיע יבוא לידי ביטוי בכך שהוא ישלים את החיסרון של האחר.
משל יותם
קודם כל, על המדף הונחה המשימה לבנות קו אחורי חדש במלחה והישראלי הבכיר לקניה היה יותם הלפרין. לגביו לא היתה התלבטות לשניה, שכן בעיני מקבלי ההחלטות הוא היה קונצנזוס: רבים שכחו מי זה יותם הלפרין, אבל לא במלחה. ישראלי מוכח, שהיה בכל המעמדים הגדולים, שחקן יורוליג לגיטימי. אין דילמה.
סביבו החלו הדברים לקרום עור וגידים: גם רונאלד דופרי היה סוג של בינגו, אבל עם סיכון קטן. שחקן "צווארון-כחול", אבל לא קלעי ענק; ריבאונדר טוב ושחקן קבוצתי שיכול לחבר קבוצה, אבל לא כזה שאפשר לבנות סביבו; לאחר מכן, הושלם הקו האחורי עם מי שישלים את הלפרין: על הפרק היה פול סטול, פושטק לא קטן, אבל שחקן מוכר שהמאמן ידע לרסן אותו ולעבוד מולו. הוא משך את המו"מ ובינתיים - כמו בכל מלאכת ההדבקה - המכונה המשיכה לעבוד ודרווין קיצ'ן חתם תוך שעות.
מצד אחד, אמרו במלחה שהוא לא מתאים כביכול לדופרי, כי גם לקיצ'ן לא היתה קליעה מדהימה; אבל מנגד הוא זריז, גבוה ופיזי. גם את בעיית הנקודות של אקס ראשון לציון, כך אמרו בירושלים, אפשר לפתור: יום חלש של האחד יהיה יום קליעות מצוין לאחר, שהרי אף משחק לא ייגמר ב-0:0.
בניה לגובה
בקו הקדמי נלקחו בחשבון הגבוהים הבכירים ביותר ודווקא על יניב גרין, למרבה ההפתעה, לא היתה התלבטות. החתמה זריזה; אלישי כדיר היה ישראלי בכיר וקיבל חוזה מחודש בבירה; ג'וש דאנקן היה שחקן מוכח ועוגן בתוך כל הבלאגן; החלק המעניין בצד של הגבוהים היה ארט פארחוסקי: הבלארוסי, ששיחק אצל בראד גרינברג בקולג', חוזר על ידי האדומים. אלא שבתחילה חשב פראחוסקי על הכסף הגדול באירופה - וכשלא הצליח למלא את הבלטות - חזר מהר לזרועות המוכרות של גרינברג.
אבל עם כל הכבוד להרכבת הפאזל בקיץ, השינוי הגדול קרה דווקא תוך כדי העונה: כי כשנופלת ההזדמנות להביא ליאור אליהו שווה לפרק שוב ולהרכיב מחדש, גם אם תוך כדי רצף ניצחונות. צירוף הפורוורד שם את החותמת: 'לא משנה אם ירושלים תיקח תואר העונה או לא, היא חזרה פקטור מרכזי בכדורסל הישראלי'.
הישראלי היה הצלחה מכל הבחינות, שכן אפילו בהנהלה הופתעו לראות שחקן מוביל ואדם נדיר, שמחבר עוד יותר את חדר ההלבשה. מצחיק, כיפי שמשרה אווירה טובה. כן, הפן האנושי היה במחשבת הבניה ולא היתה התפשרות על כך. ואחרי אליהו, גם ברייסי רייט הוחתם בתוך רצף של ניצחונות כשחקן משלים.
המסקנה ברורה: הקונספציה הירושלמית החדשה גורסת שעדיף לשנות שמצליחים ולא כשנכשלים. קבלת החלטות שקולה, שלא באה מתוך אמוציה ולחץ אלא מתוך מחשבה ריאלית ורווחה מחשבתית, עושה את העבודה הרבה יותר טוב.
החלק הקשה לא פחות
אז איך משחררים? מה מוציאים החוצה בלי לאבד את הכל בתוך מלחה? התשובה פשוטה: עם כל הצער שבדבר, על ידי שיקולים קרים מקצועיים בלבד;
אחרי הגעת אליהו, כדיר לא נפגע כלכלית - אך ספג מכה מקצועית - והיה צריך לטפל בו ברגישות; גם זאק רוזן וחנן קולמן הם חבר'ה נהדרים מחוץ לפרקט, אבל השארתם היתה מצמצמת דקות לישראלים הצעירים רפי מנקו, אדם אריאל ותום מעיין; וכן, כשאופים עוגה, יש לעיתים מסננת שצריכה להשלים את העבודה נקיה. וכך עשו בירושלים. סיננו.
והעוגה, אם כן, כמעט מוכנה: כשרואים את השמרים שתפחו נותר אולי לקשט בהם דובדבנים; נכון, אי אפשר לקחת מקרה חד פעמי ולומר שפוצחה השיטה, אבל אין ספק שהפועל ירושלים המציאה את עצמה מחדש. גם במלחה מודעים לכך ואומרים שפשוט יש עונות שבהן מתחבר הכל. היו שם אנשי מקצוע מעולים שהתרסקו, אלא שכאן נקשרו השקט ניהולי, מאמן שמתחבר לשחקנים (והם אליו), תקשורת עם רוח גבית בזכות ההצלחה וגם קצת מזל.
אבל אחרי הכל, הדברים ימדדו במאי וביוני ובצורה שבה הפועל ירושלים תיראה בחודשים הללו. הן מבחינת רמת המשחק והן ברמת החיבור. כן, אפילו אם ב"מחיר" הזה לא יגיע אף תואר העונה לירושלים. שם, כאמור, בונים לטווח ארוך. אלטרנטיבה למכבי תל אביב? אתם אמרתם.
